נולדתי רעבה.
איך שיצאתי מהבטן תפסתי לאמא שלי את האצבע ומצצתי בעוצמה. בגיל שנתיים כבר היו מניחים לי דלי ליד המיטה, כי גם כשהבטן הייתה מתפוצצת - לא הייתי שבעה.
להורים שלי לא הייתה ברירה, הם הפכו למשטרה, ויותר משהיה להם קשה לומר לי "לא", הייתה קשה האכיפה: בכל פעם שהפנו גב לשולחן - גנבתי חתיכת שניצל מאחי הקטן.
בבת מצווה לקחו אותי לשיחה, אמרו לי שאני מספיק גדולה, מעכשיו, אני בזכות עצמי, אני מחליטה.
עליתי 15 קילו באותה השנה.
רעב זה סבל נורא, הוא מציק, הוא מכאיב, אבל הוא לא תחושה בבטן - הוא בור עמוק בנשמה.
כשבגרתי הבנתי שאני לא רעבה רק לאוכל, אני פשוט רעבה. רעבה להצלחה, להישגים, לאהבה. אני רעבה לחוויות, רעבה לתשומת לב ומחמאות, רעבה לעוד זוג נעליים וחדר ארונות.
אני מתעוררת רעבה כל יום לעבודה, אני טורפת כל דקה שנותנים לי בטלוויזיה ושמה טחינה על כל הצעה. עוד לא סיימתי מנה אחת, אני כבר חושבת על המנה הבאה.
אני רוצה לאכול הכל, אני חזירה.
ועדיין, בסוף כל יום, לפני השינה, מקרקרת לי הנשמה.
השבוע הייתה אצלנו בחדשות הבוקר של רסקין הרצאה של האלוף האולימפי אורי ששון. כשנשאל "מאיפה הכוחות" לקום כל בוקר לאימון, לחטוף מכות, מאיפה המוטיבציה לוותר על כוס בירה בערב עם חבר, הוא ענה: "כדי להצליח אתה חייב שיהיה לך משהו חסר".
קפאנו כולנו במקום, זו הייתה תובנה שתפסה אותנו לא מוכנים. אנחנו תמיד מבקשים לעצמנו נחת, שקט, להיות שלמים, אבל אדם שבע לא מגיע להישגים. אם אין תאבון - לא צדים.
כבר יומיים שאני מתבוססת בשאלה מה עדיף: להיות שבע, כפי שיכול רק "המאושר בחלקו", או להיות האיש הרעב הזה, שיניחו מדליה אולימפית על צווארו.
ואולי אין תשובה אחת ברורה, אולי מזווית אחת תאבון הוא עונש, מהשנייה מתנה.
דבר אחד אני יודעת - אתה לא בוחר להיות רעב, הרעב בוחר בך.
שנת הבצורת הזאת הכתה בכולנו ללא אבחנה, היא באה ופערה בנו "חסר" כפי שמעולם לא קרה. דורות שגוססים מרעב, מצמא. לשיקום העסק, לחיבוק חזק, לטיול בעולם, להצלחה.
ועתה, כשמטר חיסונים מחלחל אל השדות, זה רק עניין של זמן עד שיהיה פה טירוף נטיעות.
אפשר לקלל את השנה הזאת, אפשר לשנוא את כל כולה של 2020, אבל היא הדשן של היבולים הבאים.
מהמרור שלה עוד נקצור פירות מתוקים.
בתאבון!