חלמת פעם שאת מסתובבת עירומה בחדר מלא אנשים, והתעוררת מבוהלת? הסיוט הזה הוא מציאות יומיומית עבור שרון גולדמן ושני בוסנק, המשמשות כמודליסטיות עירום לכתות אומנים. "יש מבוכה, אבל היא מגיעה רק בסוף הסדנא", מתוודה שרון. "את יורדת מהבמה, עירומה, ופתאום נזכרת שכולם לבושים חוץ ממך".
"צריך המון אומץ במקצוע הזה"
שני (27) עובדת כמודל ציור ופיסול מזה ארבע וחצי שנים. "ידיד שלי למד ציור, וזה עשה לי חשק להתנסות בעבודה כמודל. יש לי גוף מאוד נשי, לא ממש בנורמות של הבחורות השדופות והרזות של היום. הבנתי שאני דומה לנשים השופעות שהיו מציירים פעם".
איך הייתה הפעם הראשונה? לא התביישת?
"זה לא היה פשוט. הייתי די בשוק, אבל המורה שעבדתי איתו הנחה והרגיע אותי. אין ספק שצריך המון אומץ במקצוע הזה. הפידבקים בהמשך היו כל כך חיוביים, שהם שינו משהו באיך שתפסתי את עצמי".
שני התלהבה מהמקצוע והכניסה לעסק גם את חברתה שרון (30), אבל זו מתפשטת מסיבות אחרות לחלוטין: "בשנה שעברה מלאו לי שלושים, ירדתי 15 קילו והתחלתי במערכת יחסים פתוחה עם בעלי ובן זוגי מזה 12 שנה. אני נמצאת בתהליך של גילויים, התפתחות ורצון להתנסות בכל ולעשות הכל. אני בן אדם שקשה לפספס".
כל עוד לא נוגעים בסחורה - זה בסדר
גם שרון נזכרת בפעם הראשונה שלה מול כיתה, ומודה שהביטחון העצמי שלה לא היה בשמיים. "לא ידעתי מה לעשות עם עצמי, איפה אני אמורה להניח את הידיים. מהר מאוד הצלחתי להשתחרר, כי אני מאוד אוהבת שמסתכלים עלי. בדצמבר הצטלמתי לקורס צילום, צילומי חוץ בעשר מעלות. פשוט התפשטתי והצטלמתי שם, מול חמישה עשר איש. הייתי בהתקף אדרנלין מהצילומים, אין לי איך להסביר את זה. אני אוהבת להיות מוזה, אני נרקיסיסטית ורוצה שיסתכלו עלי".
איך זה עובד? מי מחליט על התנוחה בה תעמדי במהלך השיעור?
שני: "רוב המורים שאני עובדת איתם הם אנשים על הכיפאק, והם נותנים לי את המקום שלי להתבטא. בדרך כלל אני בוחרת את הפוזה. בהרבה מקרים אני גם עובדת מול טקסטים שנידונים בכיתה - המורים מעבירים הרצאות קצרות על כל מיני אמנים בתחילת השיעור, ואז העבודה שלי היא 'תגובה' להרצאה, לאומן, לציור. זאת עבודה שמצריכה המון יצירתיות. אני יכולה להפוך את הגוף שלי לצורה מופשטת, אני יכולה להתכתב עם ציורי עירום מפורסמים, ובעיקר אני משתדלת להרגיש את הפוזה ולשדר באמצעותה משהו".
איך מצליחים לשחרר את הגוף מול קהל? לא לאסוף את הבטן ולא לסדר את השיער?
שני: "אני הרי לא יכולה להחזיק את הבטן במשך שבע שעות. גם אם יש פוזות לא מחמיאות, כמו התכופפות, אני לא מנסה ליפות אותן".
איך מגיבה הסביבה לעיסוק הזה?
שני: "כשהתחלתי לעבוד כמודל היה לי בן זוג והוא היה בסדר עם זה. אבל אני לא מבקשת אישורים מאף אחד לגבי מה אני עושה עם הגוף שלי, גם לא מההורים שלי. אבא שלי אמר שכל עוד לא נוגעים בסחורה זה בסדר. לאמא שלי קשה עם זה קצת. בעיני, הרווחים שלי מהעבודה הזאת - לא רק הכלכליים, גם הרגשיים וכל מה שקשור לדימוי העצמי שלי - משמעותיים הרבה יותר מאי הנוחות של ההורים שלי. זו עבודה מאוד מקצועית, אין קונוטציות מיניות. אני כמו נרות חנוכה - לראותם בלבד".
שרון: "יש לי מספר משרות, אז זו עבודה נוספת לערימה. אמא שלי, הפולניה, ישר שאלה אותי אם משלמים לי על זה. בן הזוג שלי אומר שמבחינתו זו עבודה כמו לעבוד בפיצוציה או להיות מנכ"ל של חברה, והוא לא רואה בזה פסול".
האם אתן בטוחות בגוף שלכן גם מחוץ לסטודיו?
שרון: "לפני שירדתי במשקל היו לי יחסי אהבה שנאה עם הגוף שלי. עכשיו, אחרי שרזיתי, אני הרבה יותר אוהבת אותו - עם הטאיירים שנשארו ועם סימני המתיחה. אני מרגישה מאוד בנוח עם עירום, גם אמנותי וגם בהקשר של סקס. כשאני נכנסת לחדר, גם כשאני לבושה, כולם צריכים לדעת מזה".
שני: "היום מאוד נוח לי עם הגוף שלי. היציבה שלי השתנתה, הדרך בה אני זזה. אבל הדבר הכי מדהים שלמדתי בעבודה הזו הוא כמה נקודות מבט יש על כל אדם, איך אנשים אחרים רואים אותך בצורה שאתה לא רואה את עצמך. כשמסתיים סשן, אני מסתכלת על הציורים שיצרו ואני קולטת המון דמויות שלי. לא חשבתי שאני מישהי שנעים להסתכל עליה, וכשהסתבר לי שכן - זה שינה משהו באיך שאני רואה את עצמי".