דפנה גלפז (צילום: צילום פרטי)
את הופכת להיות ייצוג של זה. דפנה גלפז | צילום: צילום פרטי
גם אני שמעתי מאמא שלי בתור ילדה שכדי להיות יפה צריך לסבול, אבל רצה הגורל והתבגרתי יפה טבעית. הטענה לפיה יופי הוא דבר שצריך לסבול למענו לא נכונה בעיניי: הייתי מעדיפה להיות פחות יפה, ואפילו היו ימים בהם ניסיתי במודע ושלא במודע להתכער.

היופי מביא איתו לא מעט בעיות ומשקעים. במקרים רבים הוא מעורר אצל אנשים אנטוגוניזם ומייצר מחיצות. גברים מפחדים לצאת איתך כי את יפה מדי אז בטח יתחילו איתך כל הזמן, ונשים שונאות אותך כי "זכית" בתכונה שלהן אין.

כשכל החיים לפני ומאחורי גבך את שומעת כמה את יפה, בין אם שזה נאמר בטון חיובי או שלילי, זה מחלחל. את הופכת להיות ייצוג של זה; זו הפריזמה דרכה את מבינה שהעולם בוחן אותך, וגם את מתחילה לבחון דרכה את עצמך.

גולדה מאיר, שמעולם לא נתפסה כמודל יופי מובהק, צוטטה בהקשר הזה כשאמרה: "להיות לא יפה – זו הייתה הברכה האמיתית. להיות לא יפה הכריח אותי לפתח את המשאבים הפנימיים שלי. לבחורה היפה יש מוגבלות להתגבר עליה". גולדה צדקה. מבחינה מגדרית, אם כבר יפה, אז עדיף בגבר: על נשים יגידו שהגעת לאן שהגעת וזכית במה שזכית כי את יפה.

"כשמתברר לאנשים שאני לא פלקט, הם נבהלים: 'אוי, היא לא יפה כמו שחשבנו, היא גם בן אדם רגיל עם אישיוז, כמו כולם, וגם קצת מעצבנת'"

"אישה יפה", אמר לי חבר לפני כמה שנים, "זה כמו איש עשיר. את לא יודעת אם רוצים אותך בגלל מי שאת או בגלל מה שיש לך". גם הוא צדק. לא לחינם השקעתי שנים ארוכות בתואר ראשון ושני. סיגלתי לעצמי התבוננות מעמיקה על התרבות שאנחנו חיים בה ואני מחזיקה מעצמי הרבה יותר חכמה מיפה. אבל דרך הפילטר החיצוני, לרוב, לא מגיעים לזה בכלל: בפייסבוק, למשל, גברים (ונשים) שנחשפים לתמונות מנסים לייצר אינטראקציה עם המהות החיצונית. ברוב המקרים לא באמת מעניין אותם מי אני, מה עברתי ועם איזה קשיים אני מתמודדת  - הם מצפים ממני להיות יפה ולחייך; מצפים ממני לשקף להם את עצמם מהמקום היפה, ולא מהמקום החד, הנשכני, הכן באופן מוגזם שלי. ואז, כשמתברר להם שאני לא פלקט, הם נבהלים: "אוי, היא לא יפה כמו שחשבנו, היא גם בן אדם רגיל עם אישיוז, כמו כולם, וגם קצת מעצבנת".

דפנה גלפז (צילום: צילום פרטי)
נעים שמסתכלים עליך? לא תמיד | צילום: צילום פרטי

במקומות עבודה לא פעם התלבשתי רע והצנעתי את המראה שלי, כדי לא למשוך תשומת לב. ראיתי בעיני הגברים שעמדו מולי את המבט המפלרטט שבחן אותי כאובייקט יותר מאשר קולגה. לא נחסכו ממני גם אמירות בהקשר הזה, והן לא תמיד היו סימפטיות. הבלגתי, כי הבנתי את יחסי הכוחות - אני יפה, ולכן אני מישהי שכביכול לגיטימי לחפצן.

אנשים יגידו ש'זה נעים שמסתכלים עליך'. ובכן, זה לא נעים שבוהים בך, וזה לא נעים להרגיש כמו קוף בגן חיות. בתל אביב טרום תקופת מי טו היה עבורי בלתי אפשרי לצאת לבר מבלי שבכל רגע יגיח מישהו וינסה לפתח איתי שיחה, שעה שכל מה שרציתי הוא לשתות את הבירה שלי בשקט.

הטוקבקיסטים, ברור, יכתבו לי "שבי בשקט חצופה ואת בכלל לא יפה כמו שנראה לך". אני לא מיתממת. היופי מביא איתו גם יתרונות. מחקרים מצאו שיופי תורם לרמת האושר של אנשים, להצלחתם ואפילו לבריאותם. הוא מגביר את יכולת ההשתכרות, פותח דלתות תעסוקתיות ומעלה את הסיכויים להינשא. אולי אני יוצאת מהכלל, אבל דיכאון לא פשוט שחוויתי לפני כמה שנים השכיח ממני לגמרי את איך שאני נראית וזה הדבר האחרון שהעסיק אותי באותה תקופה. הלכתי לטיפול ורכשתי כלים שיעזרו להתמודד בסיטואציות כאלה. לקח לי כמה שנים לצאת מהמקום החשוך ההוא, ולא עזר לי שאני בחורה יפה.

השנה אחגוג 40 ולמרבה המזל כבר השלמתי עם איך שאני נראית. חוסר הבטחון של גילאים צעירים יותר נעלם והתחלף בתחושת השלמה נינוחה. למדתי לסנן את מי ששקוע במראה החיצוני ולא מסוגל להתבונן מעבר. אני כבר לא מרגישה לא בנוח אל מול מבטים מוזרים ברחוב, הם יותר משעשעים אותי. למדתי להתנהל באופן שלא נבוך או נבהל מהתנהגויות של אנשים וגם לא נפגעת ממפגני קנאה. מקבלת את עצמי כמו שאני, לטוב ולרע.  אני נהנית להסתכל במראה, ומי שיש לו או לה בעיה עם זה - שיתמודדו. רגשי נחיתות וצרות עין של אחרים לא אמורים לגרום לי להרגיש רע.