זוגיות ותיקה מפעילה לנו טריגרים, מייצרת חוסר שביעות רצון – ולפעמים היא יכולה להיות דווקא מפוהקת ושגרתית. אלה מאיתנו שנכונים לראות באתגרי הביחד הזדמנות, עשויים לזכות במתנה עצמית שלא תסולא מפז: להיחלץ מהכלא האישיותי שלנו ולהתרחב מעבר ל"עצמי" שאנחנו נאחזים בו בלי מודע.
מאז שהפסקנו לצוד וללקט נישואים הפכו להסדר פוליטי-כלכלי, כזה שאמור להבטיח את השרדותנו ואינו כרוך באהבה דווקא. לראשונה בעידן המודרני, נישואים הם פריביליגיה: לא חייבים לכרות ברית זוגית כדי להתפרנס, ואפילו את ההמשכיות שלנו אנחנו כבר יכולים להבטיח לבד. זכינו בבחירה, שזה יתרון עצום ומקנה חופש, אבל כמו כל אליה - גם קוץ בה.
בעידן הנוכחי אנחנו נוטים לתודעה צרכנית. מחזיקים בוויש ליסט לגבי הבת זוג האידיאלית או האביר על הסוס ומדפדפים ימינה או שמאלה בסל הקניות של האהבה, עד שתמצא הזו או יתגלה הזה בקטלוג ה"מוצרים". הבחירה האינסופית והחוויה שיש אי שם מישהו מדוייק לסיפוק צרכינו יצרה משבר בתחום חיפוש הזוגיות, אבל גם ביחסים עצמם ובסבלנות להישאר בקשר מתמשך.
אנחנו מתאהבים, מלאי תשוקה, מפרפרים בחזה ומחסירים פעימה, ואחרי שכבר השקענו את עצמנו בזוגיות המיוחלת שמצאה אותנו, מתגלה פער. משהו בה או משהו בו לוחץ לנו על המנגנון, ואנחנו שמים לב שיש בו משהו מבאס, או שהתגלה בה משהו לא מגניב. אולי הוא קמצן. אולי היא שתלטנית.
"ההפכים שאנחנו מקצינים עם הזמן. אם הוא קמצן אני אבטא יותר פזרנות, וכך הוא יתחזק בהבנה שזה הכרחי שהוא ימשיך לשמור עליי. כשאנחנו מזהים את הדפוסים הקוטביים ש'נקלענו' אליהם אנחנו יכולים להתחיל מסע של איזון"
אנחנו לא מפרקים את הקשר. בכל זאת, אנחנו בתוכו, ואף אחד לא מושלם, ועדיין רב הטוב על הפחות, אבל בתוכנו כבר מונתה וועדת חקירה שכל תכליתה היא לברר את אמיתות ההשערה. הוא קמצן? היא כופה את דעתה? ומפה לשם, אנחנו עסוקים בלי מודע באיסוף ראיות שיוכיחו את מה שצריך להוכיח, את העובדה הלא ניתנת להתעלמות שנפלנו, נגזלנו, נדפקנו, טעינו.
ובזמן שהחוקרים בתוכי עסוקים בגיבוש התיק והוכחת האשמה, בצד השני כבר יש תחושה ממש עכורה: בוחנים אותו, לא מסתפקים בו. הדלת נפתחה לכדי חריץ שמנבא, אולי, שפרידה (סמויה) התחילה; ואם הוא, הצד השני, עלול להינטש, אז הוא מפסיק להתמסר, ומתנכר.
העניין הוא שגם אם יש זרע של אמת באשמה המתגבשת, היא מספרת עלינו לא פחות מעליו או עליה. כי הדבר הזה שכל כך מעצבן, מרגיז או מתסיס – מספר על החרדה שלנו, על משהו שמגביל ומנהל אותנו. ואולי אולי אם רק נהיה נכונים להסתכלות אמיצה, נגלה שבדיוק במקום הכואב הזה יש פירצה לגדילה, לטרנסורמציה, למיגור חרדה.
ההפכים שאנחנו מקצינים עם הזמן. אם הוא קמצן אני אבטא יותר פזרנות, וכך הוא יתחזק בהבנה שזה הכרחי שהוא ימשיך להיות "על זה" ולשמור עליי, אחרת נקרוס כלכלית. כשאנחנו מזהים את הדפוסים הקוטביים ש"נקלענו" אליהם בבחירה בלתי מודעת, אנחנו יכולים להתחיל מסע של איזון והתמתנות עצמית.
נסו לזהות, איזה דפוס זוגי מאפיין אתכם?
הרודף והבורח – צד אחד יוזם פעילויות משותפות והצד השני נמנע והודף. אחד מרגיש שבלעדיו אין לקשר קיום, ולצד השני אין אוויר והוא חייב ספייס.
שאנטי ואנטי – בעוד צד אחד זורם וספונטני, השני באנטי, מבקש וודאות ותובע תכנון והיערכות.
בור ואיגלו – דפוס שמעיד על התמודדות הפוכה במצבי משבר וריב. בדרך כלל הנשים יגלמו את "הבור" והגברים את ה"איגלו". בעת התפרצות לבה בקשר, היא תבקש לדבר על מה שקרה, ללבן, לתקשר, היא חייבת אותו שיושיט לה יד ויהיה שם לחלץ אותה מהבור. והוא? חייב להתרחק, להתקרר, להסתדר. וככל שהיא מתחממת, הוא חושב שהיא השתגעה, היא היסטרית. וככל שהוא מתכדרר, היא בטוחה שהווא אדיש, קהה, לא רואה אותה. ואם הריב התחיל על פינוי מדיח, עכשיו זו התקשורת שהופכת לנושא ומסלימה את היחסים.
הרוצה המהיר והרוצה האיטי – אחת יודעת מה היא רוצה, מקבלת החלטות, מוציאה אל הפועל, מחליטה על חופשות, על חינוך הילדים, על השקעות פיננסיות. לצדה גר בשקט, רוצה איטי, הוא נוטה לא לדעת מה הוא רוצה והוא מהסס בהחלטות. בהתחלה זה נוח, היא נהנית מדומיננטיות של רצונה, והוא זוכה שיחליטו עליו ויגאלו אותו מייסורי החלטה. וככל שהיא משתכללת והוא מתנוון, נערמים מחירים. נמאס לה להחליט לבד, היא רוצה קונטרה, גבר, שותף. והוא מרגיש בלתי נראה, אורח בתוך חייו.
העניין עם זוגיות, כמו כל קשר אינטנסיבי אחר, הוא שהיא מציבה מראה מגדילה והזדמנות להתפתחות אמיצה, אם רק נהיה נכונים להשקיע בה, לקחת אחריות, להניח שאנחנו ערים רק לסיפור אחד, ולהבין שהוא עושה בעדו ולא נגדי.
בשיחה מרתקת על זוגיות אמיתית, שממשיכה את עמוד הסיום של כל האגדות וכותבת בשגרה לעתים מאתגרת את "הם חיו להם עד עצם היו הזה", הנחנו סמדר ואני תובנות וכלים להזדמנות להתפתח מהותית, לבניית חברות בחפץ לב ואינטימיות רכה.
להאזנה לפודקאסט המלא: