הכל התחיל ממסיבת חוף של MTV לפני הרבה שנים. "ראיתי שם בחורות מהממות בביקיני, והחלטתי שככה אני רוצה להיראות", מספרת ענת זאוברמן, היום בת 28. דרך לא פשוטה עברה מאז השחקנית הצעירה עד למקום הבריא, היוצר והשלם שבו היא נמצאת היום - דרך שליצירה היה חלק עצום בה. "רואים את הרגליים", שתעלה בתיאטרון הבימה בשבת הקרובה, היא הצגה שכתבה - מסע פנימי מרתק של היטהרות משדי העבר, תוך בחינה מדוקדקת של החברה שמסביב והשפעה על הנפש.

זאוברמן גדלה בגדרה למשפחה אמידה. למרות חיים מרופדים, נוחים ומפנקים ולמרות יופיה, העושר של משפחתה והמעמד החברתי שלה – היא נשאבה לתהום האפלה של הפרעות האכילה. "בגיל 15 ראתה אותי מאפרת, שהציעה לי להיות דוגמנית. פנו אליי מערוץ טלוויזיה מסוים וככה הקריירה שלי התחילה, עם המון אמביציה מצדי להצליח עוד ועוד. מעבר לדוגמנות היו גם את החיים האישים שלי: חברים, בן זוג חתיך ופופולרי - אבל האנורקסיה הייתה שם כל הזמן, כמו דרייב פנימי להיות יותר יפה, יותר מושלמת, הכי טובה שיש".

סבתא הייתה ניצולת שואה ואני הרעבתי את עצמי

אבל האנורקסיה לא הייתה הקושי היחידי של זאוברמן. במשך כל שנות נעוריה עברה הצעירה מסע ארוך של הרס עצמי: היא התמכרה לאלכוהול ולסמים, ניהלה מערכות יחסים הרסניות וקעקעה את עצמה רק כדי לחוש כאב. "האנורקסיה מספקת שליטה על הגוף והנפש, ובתהליך שרק היום אני מבינה - זה הפך להיות המפלט שלי. לאכול פחות ופחות, לעבור ימים שלמים על בטן ריקה - העיקר להרגיש שאני מנצחת".

אחרי כמעט שנה של אנורקסיה קרס גופה של ענת. "הייתי מאוד חלשה תקופה ארוכה, ויום אחד פשוט קרסתי. אבחנו אצלי מחלת הנשיקה, אושפזתי והרופאה אמרה לאמא שלי: 'פשוט אין לה כלום בגוף'. ברזל, סידן - הכל היה בחוסר נוראי, אחרי שכמעט שנה לא אכלתי כלום. רק אז המשפחה שלי הבינה שאני חולה, ולא סתם בדיאטה. ההורים שלי תפסו את זה בזמן. בלעדיהם, לא הייתי שורדת את זה.

"הם לקחו אותי למרכז להפרעות אכילה, חקרו את הנושא ועשו הכל בשביל שאחלים. אז הפרעות אכילה לא היו נפוצות כמו היום, אנשים לא הבינו על מה הם מדברים. אפילו סבתא שלי, שהייתה קרובה אליי מאוד, לא הצליחה להבין במה אני בדיוק חולה. היא הגיעה מהשואה והייתה מוכנה להילחם בשביל אוכל, ולי יש את כל השפע בעולם - אבל בחרתי להרעיב את עצמי".

ענת זאוברמן (צילום: תום מרשק)
"בלי המשפחה לא הייתי שורדת את זה". ענת זאוברמן | צילום: תום מרשק

למרות מאבק עיקש של ענת והמשפחה במחלה, עד לפני שנים היה נדמה שמצבה בלתי הפיך. היא עבדה כדיילת וכדוגמנית, העבירה את זמנה בטיסות תכופות לחו"ל, בהשקות ובמסיבות, כאשר השדים איתה כל הזמן. לימודי המשחק, לדבריה, הם שהרימו אותה. "התיאטרון הציל לי את החיים בהרבה מובנים, הוא סידר לי את הנפש. זה כמו טיפול לכל השריטות והתקלות שיש בי. אני לא חושבת שהייתי יכולה לכתוב ולשחק בהצגה הזו אם עדיין הייתי בתוך הפרעות האכילה, אבל חלק מזה עדיין קיים אצלי, פשוט בלי העניין של האוכל".

היום, אומרת ענת, היא בריאה, עובדת גם כמדריכת פילאטיס ושומרת על עצמה. "הסביבה שלי מאוד דואגת. אם ארד שלושה קילו, ישר תהיה דאגה מסביבי, חשדנות ששומרת עליי מליפול שוב למקום הזה". בהסתכלות לאחור, היא לגמרי מבינה איך היא ונערות נוספות נדחפות לאנורקסיה. "אני רואה את המודלים שלנו ליופי והוא לא מציאותי בשום צורה: כל תמונה שרואים במגזין היא לא אמיתית, כל דוגמנית שעולה על המסלול יש לה הפרעת אכילה כזו או אחרת. וזה לא רק הרזון, זה כאילו שאסור שיהיה שום פאק, לא נמשים, לא נקודות חן".

ההצגה של ענת היא הדרך שלה להשפיע על המציאות, ולמרות שהיא מקבלת כל העת הצעות להשתתף בתכניות ריאליטי או לחזור ולדגמן – היא מסרבת, ואינה מעוניינת להתפרסם. "תיאטרון בעיניי אמור לעורר, לא לבדר או להיות אסתטי. אם יש אופציה לעשות משהו משמעותי, שמעבר ליפה - זה הניצחון הקטן שלי. זה מה שמשאיר אותי שפויה. להפסיק לכעוס על עצמי, להפסיק להתבייש. אין לי תשובות או מסר, אני רוצה להעלות שאלות: למה מישהי אחת נהיית אנורקסית ואחרת לא? צריך לדבר על הדברים, לאוורר אותם, לנקז את המורסה הזו שיושבת לנו בלב".

רואים את הרגליים (צילום: דור נבו)
רוצה לעשות משהו משמעותי, מעבר ליפה. זאוברמן בהצגה "רואים את הרגליים" | צילום: דור נבו

>> אין דבר כזה "גוף יוגה אידיאלי"