מכירות את הסיפור של פנלופה ממלחמת טרויה? 20 שנה היא חיכתה לשובו של אודיסאוס מהמלחמה. 20 שנה היא ארגה בימים ופרמה בלילות, כי הבטיחה למחזריה שתבחר אחד מהם אחרי שמלאכת האריגה תסתיים, וכך היא משכה זמן עד שאודיסאוס שלה חזר. והסיפור הזה הוא בהחלט דוגמה לאיך שאנחנו אוהבים את הנשים שלנו: מחכות בסבלנות, נאמנות, ואם אפשר, שהמחאה שלהן תהיה שקטה ומעודנת.
בניגוד לפנלופה, נורית זך ב"חטופים" לא חיכתה לאורי שלה שיחזור מהשבי. אחרי ארבע שנים ארוכות בלעדיו היא עשתה את המעשה המתבקש, והחליטה להמשיך בחייה. בתגובה, כותרות העיתון צעקו שהיא "בוגדת במדינה שלמה", במדינה שלמה, לא פחות. כי זה מה שקורה כשאישה היא עדיין קודם כל רכוש לאומי: ברגע שהיא מחליטה שהיא לא יכולה לחכות יותר, היא בוגדת בכולנו. בגלל שנורית לא חיכתה, היא סופגת השמצות מכל עבר, בכל מקום שהיא הולכת אליו היא שומעת התלחשויות על הבוגדת, השרמוטה הזאת, שתקעה לאהובה סכין בגב ועזבה אותו בעודו נמק בכלא הסורי. כי הרי כל המדינה ציפתה בשיא הרצינות שבחורה בת 21 תוותר על עלומיה, על חלומותיה ועל פוריותה, תארוג בימים ותפרום בלילות, עד שוב אהובה. כמה זולים הם חייה של אישה, כמה ציפיות יש ממנה? ציפיות שאף אחד לא היה מעלה בדעתו לדרוש מגבר.
היא "מפרקת משפחות", ומה הוא?
בנות הן "נותנות", בנים הם "כלים", במקרה של בגידה האישה תמיד אשמה, ובכלל, גברים מקבלים מחילה חברתית די מהירה על דברים שנשים יתייסרו בגללם לנצח – את זה אנחנו יודעות מזמן. אני מגזימה? תחשבו כמה נשים נשואות לגברים נכים, לעומת המצב ההפוך, תחשבו מה הייתם חושבים על גבר שעוזב אישה עקרה לעומת המצב ההפוך, תחשבו האם הייתם מצפים שאיזה שהוא גבר יחכה 20 שנה לזוגתו הנעלמת, באי ודאות מוחלטת, תחשבו את מי מאשימים בכל פעם שגבר בוגד בזוגתו. רמז: הגבר אף פעם לא אשם.
אין מה לעשות, הדרישות מגברים ונשים שונות לגמרי. בגדול כולנו כפופים לאותן אמות מוסר, אבל במציאות, הציפיות מנשים הרבה יותר גבוהות. משום מה, גברים זוכים די מהר למחילה על דברים שנשים יחטפו בגללם עד קץ הימים. בכל כתבה על ברנג'לינה יהיו תמיד מגיבים שיקראו לה "הורסת משפחות". לא משנה שהם כבר חמש או שש שנים ביחד, לא משנה שיש להם שלושה ילדים ביולוגיים ועוד 25 ילדים מאומצים, ומה שהכי לא משנה – שבראד פיט הוא זה שהיה נשוי ומחויב לאישה אחרת. לא ולא, "הורסת המשפחות" היא תמיד האישה (ומספיק להסתכל בתגובות הזועמות שקיבלה נעמה קסרי, בלי מילה אחת על הצד של הגבר בסיפור).
אבל חכו, זה עוד מסתבך, כי זה לא אומר שהאישה הנבגדת יוצאת טוב מכל הסיפור, הנה, לא מזמן התגלה שבעלה הדוחה של סנדרה בולוק בגד בה עם כל מי שהסכימה, ומה כתבו בחלק מהכתבות? שרצוי מאוד שסנדרה תבדוק מה היא עשתה שגרם לו לבגוד בה. הנה המלכוד: לא משנה באיזו עמדה היא נמצאת, אין סיכוי שהאישה תצא בסדר.
נשים הן לא רכוש לאומי
מה שעצוב הוא שמערכת הערכים הכפולה הזאת מבוססת היטב גם אצלי, ואני מגדירה את עצמי כפמיניסטית. תגובת הבטן כשאני שומעת על בגידה תהיה לזעום על האישה האחרת, וכשאני שומעת על ילד שעבר התעללות, או הזנחה, הכעס מופנה מיד כלפי האם. רק אחרי התגובה הראשונית הזאת אני מזכירה לעצמי שהגבר הוא זה שיש לו מחויבות מוסרית לאשתו, ושלרוב הילדים יש גם אבא, שלא עשה דבר.
המנגנון הזה, שגורם לנו להאשים קודם כל את האישה, די מסקרן, כי מה משתמע ממנו בעצם? שנשים הן מוסריות יותר מגברים? שגברים הם יצורים רופסים ואומללים ולכן צריך לסלוח להם על כל טעות, כי הם לא יכולים אחרת? או אולי שעוד לא הפנמנו לגמרי שנשים הן גם בני אדם, ואנחנו עדיין רואים בהן איזה שהוא נכס חברתי. ולכן כשאהובת השבוי מעיזה להמשיך בחייה, ראוי להתייחס אליה כאל מישהי שבגדה במדינה שלמה, כי הלוא הנשמה והרחם שלה הם רכוש לאומי.
ולמה אנחנו בכלל מסכימים לתיוג המיידי הזה? כי לנו נעים לחשוב שאנחנו טובות יותר, ולגברים נעים לדעת שהם תמיד יצאו בסדר? אולי. אבל כמו שקורה יותר מדי פעמים, בסופו של דבר כולם מפסידים. אנחנו נאלצות לנסות להתאים את עצמנו לדרישות חברתיות מופרכות, וגברים נחשבים לאהבלים שלא ממש אחראים למעשיהם, עמדה די נוחה, אבל גם מעליבה למדי. ואם לצאת פחות טוב במשוואה הזאת פירושו שיש לך יד חופשית לעשות כל מה שמתחשק לך, אז זאת עסקה שהם שוב מרוויחים בה.