בעיצומה של מה שנותר ממערכת הבחירות, התעוררו בוקר אחד 20 ארגוני נשים ובהתאגדות יוצאת דופן החליטו לאתגר את המועמדת לראשות הממשלה, ציפי לבני; תרקוד הנערה לפנינו, אמרו לה, ותפרט בבקשה מה עמדתה בנושא "חזקת הגיל הרך". בואי, תוכיחי לנו שאכפת לך, הן דרשו, אל תסתתרי מאחורי המלחמה.
את הפנייה ליוו פוסטים שונים שפרסמו כמה מהפעילות הפמיניסטיות בבלוגים שלהן. כמו,למשל, חנה בית-הלחמי, שנדמה שהדבר היחיד שחשוב לה במצבה הקריטי של המדינה הוא רק נושא חזקת הגיל הרך. לא הכלכלה, לא הביטחון, לא הביטחון האישי, הפנסיה, האבטלה, החינוך או מצבם הקטטוני של שלטון החוק ומערכת המשפט. חזקת הגיל הרך, זהו. על זה יקום וייפול תפקיד ראש הממשלה. במקרה של לבני, כמובן. אני לא ראיתי פניה אישית נרגשת לנתניהו או לברק. המאותגרת היחידה של בית-הלחמי היא לבני, ולבני בלבד. את אישה? תוכיחי.
דמיינו לעצמכם את (כבוד הנשיא) ברק אובמה, יום אחרי שניצח בקרב מול הילרי, יושב בלשכה במטה הבחירות שלו כשלפתע נפתחת הדלת ויועץ התקשורת שלו נרמס תחת עקבי נעליהם של נציגי קהילות השחורים בארה"ב. "הבע את עמדתך ביחס למעמד השחורים!", הם דורשים ממנו, "אל תסתתר מאחורי המלחמה בעיראק. תוכיח לנו שאתה פרו-בלאק". אני מתארת לעצמי את אובמה מסתובב, מיישר עניבה ומשחרר חיוך קטן של מבוכה בעודו מחפש את המצלמה הנסתרת. "רגע", ודאי היה אומר, "לא מספיק שאני נשיא שחור ראשון בארץ שעד לפני 150 שנה הייתם בה עבדים, אזרחים סוג ד'? לא נראה לכם שזה בלבד יעשה את האפקט?"
כל המועמדים אחראים לקדם את השוויון
בפעם האחרונה שבדקתי, ההגדרה של "פמיניסטית" הייתה בדיוק ההיפך מ"שוביניסט", אבל אצל אורית קמיר, משפטנית המפרסמת בלוג ב"רשימות" ומגדירה עצמה כ"פמיניסטית" זה לא נראה ככה. "להיות אישה זה לא רק חליפות מחויטות, שיער זהוב ועגילים", נוזפת קמיר בלבני וחושפת בפנינו את דעתה על נשים שמעיזות ללבוש חצאית, להתהדר בבלונד ו- אבוי, לענוד עגילים. "האם נוכח הסקרים ותעמולת הליכוד היא פתאום מבינה שהצבעת הנשים אינה בכיס שלה?", שואלת אותה אורית קמיר, ומאשרת את מה שסברתי: לבוא ללבני בטענות על חלקה במאבק על "חוק חזקת הגיל הרך" זו התקטננות בנוסח "אם את חושבת שאנחנו בכיס שלך, אנחנו עוד נראה לך מה זה". קמיר ממשיכה בטקסט שכולו תוכחה ואמירות עולבות נוסח "בוקר טוב אליהו!", שמכוונות ללבני בשמחה לאיד שקצת עשתה לי גירודים של אי-נעימות.
אני מסכימה עם קמיר שהמאבק למען שוויון הנשים צריך להתבטא בעבודה הפרלמנטרית והציבורית של לבני בשנים הקרובות, אבל הוא צריך להתבטא גם בעבודה הפרלמנטרית של נתניהו וברק, ושאר נציגי המפלגות, בלי שום קשר לשייכות המגדרית שלהם (חוץ מש"ס, מהם אני לא מצפה לכלום).
לפי דו"ח האגודה לזכויות האזרח שפורסם בשנה שעברה "מצבן של הנשים בשוק העבודה נחות ביחס לגברים...שיעור האבטלה בקרב נשים גבוה משמעותית מזה של הגברים... נשים חשופות להטרדות מיניות במקום עבודתן...המערכות המשטרתיות והחברתיות אינן מצליחות להתמודד עם הנגע." עם כל הכבוד לארגוני הנשים ולשדולת הנשים, האחריות על מאבקן של הנשים על מעמדן במדינה מוטלת גם ובאותה מידה על כתפי הגברים, ומה שמקולקל דורש גם את התיקון שלהם. אהוד ברק עצמו, שמטופל בשלוש בנות לתפארת, צריך להיות אמפטי במיוחד למאבקים מסוג זה. מתי בפעם האחרונה שמעתם אותו מצייץ משהו על מעמד האישה? באתר מפלגת העבודה מופיע במצע המפלגה הסעיף "מעמד האישה" לקראת הסוף, שנייה לפני סעיף ה"ערבים אזרחי ישראל" וסעיף "הדרוזים והצ'רקסים". כנראה שמבחינת מפלגת העבודה אני נחשבת למיעוט, למרות שלמעלה מ- 50 אחוז מתושבות המדינה הן נשים. אבל מי סופר אותנו.
באתר של מפלגת הליכוד, המצב לא הרבה יותר טוב. סעיף הנשים מופיע אחרי סעיף "טכנולוגיה" ולפני סעיף "אנשים עם מוגבלויות". מרגש, לא? עשו לנו הנחה. מזל שבאנו עם בלונד ועגילים.
היכנסו למתחם הבחירות באמבטיה. אולי תוכלי להשפיע.