זה מתחיל מסרט מונע החלקה, שהמטפחת לא תיפול. אחר כך מטפחת בסיס, מלפפת בזהירות סביב הקוקס, שיהיה נפח. ואז פשמינה. ירוקה, שתתאים לעיניים. עוטפת את הראש, סיבוב ועוד סיבוב. קשר ועוד קשר, שקר ועוד שקר. לעצמי אני משקרת, ולכולם.
לפני שבעה חודשים התחתנתי. חיכינו לזה הרבה, אהובי ואני. ספרנו את החודשים, ספרנו את הימים וערכנו דיונים מעמיקים ברומו של עולם, מי ישטוף את הרצפה לפני שבת, באיזה שעה הילדים ילכו לישון ואיזה אג'קס מריח טוב יותר, הלבנדר או הלימון. ועוד דיון אחד היה לנו, ארוך ומתמשך, כמעט ריב אפילו. הוא טען שהוא יתבייש ללכת איתי אם אני אלך עם כיסוי ראש. אני התעקשתי. או מטפחת - או שאין חתונה. בסוף ניצחתי. יש כיסוי.
עוד בערוץ הנשים:
- לירן כוהנר פוחדת ללכת בלילה לבד
- 10 הלקוחות שלעולם לא אשכח: וידוי של זונה
- ככה נראות הנשים הכי יפות בעולם
הראש שלי צועק הצילו
ועכשיו אני ברחובות ירושלים, רחוקה מאנשי הישוב, רחוקה מאלה שמכירים אותי ואת ההורים שלי. אני הולכת מהר, תמיד שנאתי אנשים שהולכים לאט. ואז, ממש מאחורי העמוד, בזריזות, כיסוי הראש נעלם. אני מורידה הכל: את הפשמינה, את מטפחת הבסיס, את הסרט-מונע-החלקה. אפילו את הקוקס אני מפרקת ואוספת מחדש לקוקו פשוט, לא מחייב. דוחפת הכל עמוק לתוך התיק ונושמת לרווחה. אבל לא להרבה זמן, כי הקולות ההם שוב מנקרים בי, שוב אוכלים אותי מבפנים מכוח ההרגל. איך קורה שבת אולפנה מחונכת, ילדה טובה, שרוולים עד המרפק וחצאית שמכסה את הברך, הולכת בלי כיסוי ראש? איך קורה שהבת של אלה שכולם מכירים, אחות לשתי אלה שהולכות בכיסוי ראש מלא, מסתובבת לה ברחובות ירושלים בשיער גלוי? ובאמת איך?
ככה נראים החיים שלי: בישוב - כיסוי ראש מלא. עם החברות - חצי כיסוי, לפעמים כיסוי מלא, תלוי איזה חברות. וכשאני קצת מתרחקת, כשאני סוף סוף לבד ורחוק, אני משחררת את השיער שלי לנשום שוב. העיניים שלי מביטות אלי בכל בוקר מן המראה, מתחת למטפחת המושקעת, מתחת לסרטים והתחרות והפנינים, והן אבודות כל כך. תחליטי כבר, רק תחליטי. כן או לא.
אני לא באה ליצור מהפכה. לא באה להתריס. רק רוצה את השיער שלי בחזרה. כבד לי כיסוי הראש הזה, כבד פיזית ונפשית. כיסוי ראש זה לחזור הביתה בסוף היום עם כאבי ראש ולחץ באוזניים, זה לקשור מחדש שלוש פעמים ביום, בכל פעם רופף יותר, וזה לנסות הכל - ותאמינו לי, ניסיתי הכל: בנדנות וברטים ומטפחות דקות ופשמינות. אבל הראש שלי תמיד צועק הצילו. הראש, מתחת לבד החונק הזה, מתפוצץ לי. איזה אבסורד זה שדווקא אני התעקשתי כל כך על הסבל הזה.
רואה את זו? היא מחוץ לתחום
אני מסתובבת בעולם בהרגשה שאני מסומנת. כמו מדבקה על ספרים של ילדים בבית הספר. רואה את זאת? היא לא במבחר. אתה יכול לבחור כל אחת, אבל לא את זאת, היא נשואה, תראה, יש עליה סימון. אני שייכת למישהו, אני רכוש פרטי. כבר לא פנויה להצעות. ואני שמחה עם זה מאוד, אני מאושרת להיות שלו ואני מאושרת שהוא שלי. אבל אני לא רוצה שיחביאו אותי בגלל זה מתחת לשכבות של בד.
הלבוש שלי משדר לכולם מה מצבי המשפחתי, ואני לא רוצה ללבוש את מצבי המשפחתי. מוזר שזה כל כך נורמלי, הרי אם מישהו היה מציע שגרושות ילבשו חולצות ירוקות כדי שיזהו אותן, כולם היו מזדעזעים; אבל כשמדובר בנשואות, זה נורמלי. ולמה כשהוא התחתן איתי, לא סימנו אותו? למה אצל חילוניות מספיקה טבעת נישואים כדי להכריז לעולם ש"אני כבר מצאתי את האחד שלי"? וממתי בכלל שיער זה דבר לא צנוע?
אבל החינוך חזק ממני. למה אני הולכת עם כיסוי ראש? כי ככה כולן הולכות. ואם לא אלך כמו כולן? את זה אני שואלת את עצמי בכל יום מחדש. האם אני צריכה ללכת בניגוד למה שאני מרגישה, כי ככה ההלכה? כי ככה כולם? מאז שאני קטנה, לימדו אותי שההלכה גדולה יותר ממני. יותר ממה שאני רוצה וחושבת. תמיד הייתי שלמה עם זה כל כך, תמיד זה נראה לי נכון. אבל הפעם אני מרגישה שההלכה גדולה עלי בכל כך הרבה מידות, שאם אני רק מנסה ללכת בה כמה צעדים, היא נופלת לי מהרגליים. כשרק ניתנת לי ההזדמנות, אני מסתובבת בלי כיסוי ראש שמכביד עלי, משוחררת אבל נתונה תחת משקל כבד בהרבה של רגשות אשם. הרי מי אני בכלל, שאצא נגד ההלכה, מי אני, שאלך נגד הזרם.
בינתיים אני בורחת מההחלטה. אני מתחבאת בפחדנות מאחורי העובדה שאני גרה קרוב להורים ואני לא יכולה לבייש אותם. אבל אני יודעת שכשאעבור דירה לא תהיה לי ברירה. בישוב אחר, רחוק מכאן, אולי בעיר אחרת, אני אלך בלי כיסוי ראש. וכשאבוא הביתה, מה יהיה? וכשההורים יבואו לבקר, האם אשים לכבודם כיסוי ראש, ואלך איתם לסיבוב בישוב, מול עיניהם המשתאות של השכנים? השאלות קשות וכבדות, ואין לי עליהן תשובה. בינתיים אני חיה חיים כפולים, ויודעת שיכול מאוד להיות שיום יבוא, והקשרים במטפחת, חזקים ככל שיהיו, לא יחזיקו יותר את השקרים, והם יפלו על הרצפה ויתפזרו לכל עבר, לעיני כל.