הפעם הראשונה שבה הבנתי שאני לא בת חורין הייתה כשהייתי בת 16. עד אז חייתי חיים נורמליים עם משפחה אוהבת וחברים. אהבתי ללמוד, היו לי חלומות ללמוד חקלאות. יום אחד, כשהייתי בתיכון, נכנסו חיילים חמושים לכיתות הכניסו אותנו למשאיות ונלקחנו כולנו לצבא. לא יכולתי להודיע להוריי. מרגע זה הבנתי שחיי הישנים הסתיימו ומעכשיו אני שייכת לצבא.

מהרגע הראשון חשבתי רק איך אני נחלצת משם. ידעתי שאני חייבת לברוח, והתחלתי לתכנן עם חברה את הבריחה שלנו.

אחרי שנתיים בצבא בהן הייתי מנותקת לחלוטין ממשפחתי, קיבלתי, יחד עם חברתי, אישור לחופשה של שלושה שבועות. ידענו שזו ההזדמנות שלנו לברוח. חיכינו ללילה ויצאנו עם תרמיל קטן. רעדנו מפחד. ידענו שאם ניתפס - ניכלא לשנים ארוכות, או לעולם.

חופשיה לרגע

עלינו על אוטובוס, ירדנו בתחנה לא מרוחקת מדי מהשכונה שלנו והמשכנו ברגל לכיוון סודן. הלכנו בלילות והסתתרנו בימים בשדות מרעה וליד נחלים. לא שוחחנו עם איש. אחרי שבועיים הגענו לגבול עם סודן ושוטר סודני העביר אותנו את הגבול. הרגשתי בלב שהצלחתי. אני חופשיה, הצלחתי לברוח!

הגענו למחנה פליטים של האו''ם, אבל יומיים אחר כך כשעמדנו בתור לאוכל נחטפנו, חברתי ואני, על-ידי בדואים חמושים. לא הספקתי להבין מה קרה. גררו אותי לתוך טנדר ומשם נלקחתי למחנה מבודד. סגרו אותנו בחדר חשוך מוקף שומרים. פעם ביום היו משליכים לחדר גברים, נשים וילדים שנחטפו. למזלי החברה שלי הייתה איתי, חיזקנו אחת את השנייה. אחרי חודשים לקחו אותה ונשארתי לבד. נלקחנו למחנה מבודד מוקף גדרות תיל. ידעתי ששוב איבדתי את החירות שלי.

_OBJ

"מנעו מאיתנו אוכל ושתייה, התעללו ועשו בגוף שלי כל מה שרצו. השאירו אותי בחיים רק כי חיכו לכסף שיגיע"

הכניסו אותנו למחסן קטן מתחת לאדמה, השאירו אותנו קשורים זה לזה בידיים וברגליים, בקבוצות של עשרה אנשים. הודיעו לנו שכדי לצאת לחופשי עלינו לשלם 40 אלף דולר. נתנו לי טלפון ואמרו לי להתקשר לכל מי שאני מכירה ולבקש כסף. מנעו מאיתנו אוכל ושתייה, התעללו ועשו בגוף שלי כל מה שרצו. השאירו אותי בחיים רק כי חיכו לכסף שיגיע.

חשבתי שנגמרו לי החיים. היינו קבוצה של חמישים אנשים. רשמנו על דף שמישהו הסתיר את השמות שלנו וטלפונים של המשפחות, כדי שאם מישהו מאתנו ינצל - יתקשר למשפחות ויספר מה קרה לנו.

אחרי שמונה חודשים בבור החשוך נכנס אחד החוטפים ונתן לי לדבר בטלפון עם בחור אריתראי מישראל. הוא סיפר לי שאספו את הכסף בשבילי. עדיין לא האמנתי שאצא משם בחיים.

בלילה נכנס החוטף ואמר לי ולעוד שני בחורים ובחורה שאנחנו יכולים לצאת, כי הכופר שולם. רק כשהאיר הבוקר הבנתי שאחרי שמונה חודשים מתחת לאדמה כמעט איבדתי את הראייה. השמש הכאיבה לי בעיניים, התקשיתי לראות. החוטף הוביל אותנו ואז הצביע על הכיוון שעלינו להמשיך ללכת ונעלם. התביישתי בעצמי. הייתי לבנה כמו מתה, צולעת, והשרשרת השאירה צלקות ודימומים בגוף - אבל גם התחלתי להרגיש בלב שמחה, שהנה החופש מתקרב. זה היה מעורב בצער וחרדה על החברים שלי, אחיי לנפש, שנשארו מאחור.

הגענו לגדר הגבול, זחלנו מתחתיה, ואז חיילים מצרים צעקו לנו לעצור. מהצד השני של הגדר היו חיילים, שגם הם צעקו משהו, שלא הבנתי. פתאום שמעתי קולות של גברים אריתראים שקראו לנו להגיע לכיוון שלהם. הבנו אחר-כך שהיו אלה חיילים ישראלים.

ידעתי שהצלחתי. הרגשתי שמחה, התחבקתי עם החברה שלי, הודינו לאלוהים. היינו שבועיים במחנה של הצבא הישראלי ואז קיבלנו כרטיס לאוטובוס שהוביל אותנו לתל אביב. כשהגעתי לתל אביב הרגשתי חופש גדול - יצאתי מהגיהנום. בירכתי על החיים שלי. הרגשתי שאני מרחפת. לא האמנתי שחזרו אלי החיים.

בישראל התחתנתי ונולד לנו ילד. נתנו לו את השם רופתא (רגוע) כי ביקשנו שהילד יביא איתו מנוחה. אני עדיין לא חופשייה. אני יודעת שהמסע שלי לחירות יסתיים רק כאשר תהיה לי מדינה שתקבל אותי ושהילדים שלי יוכלו לקרוא לה בית.  

הכותבת, שאווית, היא בת 33, נשואה ואם לשניים, מבקשת מקלט בישראל, ילידת אריתריאה ומתגוררת בחולון. היא מנהלת מחלקת תפירה בקוצ'ינטה, קולקטיב אמנויות הפועל להעצמה כלכלית, פסיכולוגית וחברתית של נשים מבקשות מקלט מאפריקה. הנשים בקולקטיב, רובן ניצולות סחר בבני אדם, מתפרנסות מיצירת מוצרים ואמנות מלאכת ידן