במשך שנתיים שלמות המשיכה שריתה מיה ממרוט בחייה, מבלי לדעת שעברה אונס קבוצתי נורא על ידי שלושה נערים. שנתיים תמימות עברו עד שהתמונות מאותה שעה קשה בחדר הכיתה בתיכון התחילו לעלות בחזרה לתודעה שלה.
"רק היום אני מבינה את העוצמות של מה שחוויתי", משתפת היום הצעירה בת ה-23 מבת ים. "הייתי תלמידה מצטיינת וביקשו ממני לעזור לאחד הנערים ללמוד לבגרות. מהשנייה שהוא נכנס לכיתה הוא התחיל לדבר על השדיים שלי ולנסות לגעת בי. כל מה שזכרתי מהיום הזה היה רק שהוא הכניס את היד שלו למכנסיים שלי, ואחר כך זכרתי אותו מלביש אותי, מסרק לי את השיער עם האצבעות ומנגב לי את הדמעות. רק בדיעבד, שנתיים מאוחר יותר כשהתחלתי טיפול, הבנתי שעברתי אונס קבוצתי מאורגן ומתוכנן על ידו ועל ידי שני בני דודים שלו. חוותי אלימות פיזית – הם בעטו בי, זרקו אותי לרצפה וקשרו אותי בחגורה".
אחרי האונס החלה ממרוט לסבול מדיכאונות, חרדות ופרכוסים והיום היא מוגדרת כנכה ב-100% ולא חוששת לדבר בגלוי על ההשלכות הקשות של האונס על חייה. בשבוע הקרוב היא תשתתף בהצגה המבוססת על עדותה האישית לצד עדויות של נשים נוספות: ההצגה "עיניים שלי", שתעלה במסגרת פסטיבל אישה בחולון, שנוצרה ביוזמת התיאטרון החברתי "פלטפורמא" הנותן במה לנשים נפגעות אלימות. החיבור שנוצר בין ממרוט לבין השחקניות האחרות בהצגה גרם לה להבין שלכולן מכנה משותף: "אומרים לנו כל הזמן שאנחנו חייבות לכתוב את 'המדריך לנפגעת'. יש תובנות ומשפטים שרק אנחנו מצליחות לקלוט ולצחוק עליהם, בלי שאף אחד שם לב".
מהם הדברים שרק אישה שנאנסה יכולה להבין?
-
איך זה מרגיש להיעלם לפעמים
"ניתוקים אסוציאטיביים זו תחושה של ניתוק טוטאלי בין הגוף לנפש. הגוף לא יכול להתמודד עם הסיטואציה, אז כדי לשרוד הוא מתנתק. זה יכול להתבטא במלא צורות, כמו למשל כשאת מנהלת שיחה ושוכחת ממה היה דקה לפני. לפעמים את מוצאת את עצמך בבהייה ממש, כשאת רואה תמונות בראש אבל פיזית נמצאת במקום אחר לגמרי. לפעמים, בזמן החזרות, היינו מסתכלות אחת על השנייה וצוחקות על עצמנו: 'מה את בשלב הניתוקים-ניתוקים-ניתוקים?'. בכל פעם את יוצאת מזה, צוחקת וקולטת שעלו עלייך". -
איך זה לאנוס את עצמך כל הזמן מחדש
"גיליתי שכמעט לכל הנפגעות שפגשתי הייתה תקופה של הפקרות מינית, והיו נשים שאפילו נכנסו ממש למעגל הזנות. אחרי הפגיעה שעברתי הרגשתי שזה הערך שלי, חשבתי שאני גוף או כלי; בגלל שאנסו אותי החלטתי לאנוס את עצמי והכרחתי את עצמי לשכב עם מלא גברים כדי לשחזר את הפגיעה ולנסות להרגיש שזה מגיע ממקום של שליטה וחוזק. הרגשתי שאם אם אמות אף אחד לא ישים לב, אז החלטתי לעשות לפחות את מה שאני טובה בו. זו הייתה תקופה שארכה בערך שמונה חודשים והייתה מלאה בסבל. אנשים בחוץ לא מבינים, אבל הפקרות מינית היא קשה ומביכה". -
כמה זה קשה להיות באינטימיות עם גבר
"מצאתי את עצמי מגיעה למטפלת וממש צועקת עליה: 'שיקמתם אותי תעסוקתית, רגשית, עזרתם לי לעבד את הטראומה, אבל מה עם המקום האינטימי? מה שווים החיים האלה בלי אהבה?''. כל כך רציתי לקבל את זה שמישהו אוהב אותי, שמישהו יכול לחבק אותי, שאני יכולה להנות. אני רואה נשים בנות 40 ו-50 שחוו פגיעה ועדיין נמצאות בתרגול ובטיפול מיני כי החוויה האינטימית מורכבת להן. נפגעות מפתחות דפוסים מסוימים בעקבות הטראומה, כמו לדוגמה חשש שירדו לך בגלל שאת לא רואה את העיניים של הפרטנר מולך".
ממרוט וכנרת לימוני שחקנית הקאמרי בהצגה עיניים שלי | צילום: יפעת גבאי -
איך זה לרצות לפגוע בעצמך
"כל אחת בונה לעצמה מנגנון של פגיעה עצמית משלה. הפגיעה העצמית יכולה להתבטא במלא דרכים, למשל בהתנהלות עם כסף: אני יכולה להכניס חודשים של משכורות מדהימות אבל לבזבז את הכל מתוך הבנה שאני לא ראויה לכסף. אנחנו נוטות להכניס את עצמנו לסיטואציות כשאנחנו יודעות מראש שהן הולכות להכאיב. נעדיף את הדרך הזו על הדרך הקלה, כי זה המוכר והידוע". -
איך זה לחיות תמיד עם עיניים בגב
"אני נשבעת שכשאני נכנסת לבר אני סורקת את המקום ואני זוכרת מה נמצא איפה ומה המרחק של כל דבר מהדלת, כדי שאני אוכל לשלוט במה קורה מאחוריי. כשאני נכנסת לחדר מדרגות אני יכולה לבדוק שמונה פעמים שאין מישהו מאחוריי ואני בחיים לא אלך עם שתי אוזניות ברחוב. אני תמיד אדע מה קורה סביבי ואוכל לחשב את מסלול הבריחה". -
העוצמה של האשמה והבושה
"תמיד סובבת אותנו השאלה האם מה שקרה היה באחריות שלי? של בית הספר? של הסביבה? של המשפחה? אני מצטדקת ונלחמת תמידית מול עצמי באשמה ובבושה שלי". -
הרצון להרחיק גברים
"נפגעות רבות סובלות מהפרעות אכילה. אני פשוט בלסתי כל מה שראיתי, התמכרתי לאוכל והייתי דופקת כיכר לחם שלמה על הבוקר. רציתי להשמין כדי שהוא לא ירצה אותי יותר, כדי שאני אהיה דוחה, כדי שגברים לא יתקרבו אליי".