שלושה וחצי חודשים לקח לי להבין שמכירת בגדים אינה כוס התה שלי. בתור לקוחה אנטיפתית והודפת מוכרות מיומנת, הייתי בטוחה שיהיה זה ניסוי מעניין לעמוד מצדו השני של המתרס. מה גם שהייתי צריכה את הכסף, והרעיון של לחזור למלצר קסם לי בערך כמו להירשם לסדרת הרצאות בנושא מתמטיקה שימושית.
החלטתי, אפוא, לנסות את מזלי בחנות מעצבים יוקרתית, הידועה בבגדיה המשובחים ובקהל לקוחותיה האנין. שם, פנטזתי בלבי, אהיה מוקפת בקולקציות מקסימות, אפגוש מדי יום נשים זוהרות שהפרוטה מצויה בכיסן, אממש את כישורי הסטיילינג המולדים שלי, ואוכל להציל בחורות אומללות מאימת הסקיני ושמלות הבלון. ובכלל, חשבתי, הנה ההזדמנות שלי להוכיח שאפשר גם אחרת; אפשר להיות זבנית אופנה ישראלית שאינה מתוכנתת למכור עד שייצא עשן; אפשר להלביש לקוחות מתוך שליחות אמיתית, ולא כדי להעביר בעצלתיים את המשמרת; אפשר להעלים עין ממי שנוגע לך במקופלים, וכן, אפשר גם להפריד את ה"מממממ" המאונפף מה"ביי".
בחיי, הייתי תמימה.
"אני רק מסתכלת!"
יום העבודה הראשון שלי התנדנד בין שיאי היי ודאון קיצוניים: רגע אחד לא ידעתי את נפשי מרוב אושר (בכל זאת, הרשו לי ללבוש בגדים שמחירם כמחצית ממשכורתי החודשית!), ושנייה אחר כך צנחתי לתהומות הייאוש, כשנוכחתי לגלות עד כמה חמוץ פרצופה של הלקוחה הישראלית.
אני זוכרת היטב את הפעם הראשונה שניגשתי ללקוחה. בחיוך הכי שירותי שהצלחתי לגייס התקרבתי לג'ינג'ית הצעירה שנכנסה לחנות, וקידמתי את פניה בברכת בוקר טוב שכולה חמימות ביתית ואנרגיות חיוביות. הג'ינג'ית גלגלה אלי עיניים. "אני רק מסתכלת", ירתה, והחלה לפשפש את דרכה בין הסטנדים, כאילו הייתי נגועה בעגבת. בדומה לערס שחיזוריו נדחו בקרירות, החלטתי לנקוט בטקטיקה המאפיינת גברים שלא יודעים לקבל לא: לנסות שוב.
"אני ממש אוהבת את הנעליים שלך", אמרתי באגביות, תוך יישור ומתיחת הבגדים על הקולבים. לזכותי ייאמר שלא לגמרי שיקרתי: הנעליים, לו רק היו בצבע קאמל, בהחלט היו הורסות. הג'ינג'ית הואילה לזרוק לי חיוך סרקסטי, וסיננה: "חמודה, אני מסתדרת לבד".
אחרי ששברתי שיא אישי ונזרקתי פעמיים בדקה, בחרתי להרפות. מצד אחד, לבי נחמץ על הידידות המפוספסת ביני ובין הג'ינג'ית, שהייתה יכולה להסתיים בסטיילינג עוצר נשימה ואולי גם בהחלפת רשמים על חנויות נעליים שוות. מצד שני – ניסיתי לנחם את עצמי – הפסד שלה. מגיע לי יותר טוב.
"את בטוחה שבדקת במחסן?"
אם יש משהו שלמדתי מעבודתי עם ישראליות כפויות טובה, זה שאף פעם אסור להציע להן עזרה. שלא תהיינה אי הבנות – בתור לקוחה מעולם לא הפגנתי חביבות יוצאת דופן כלפי אף מוכרת – אולם מרגע שנכנסתי לתפקיד הזבנית המסורה, איבדתי כל שמץ הבנה כלפי הכלבות שמסרבות לקבל שירות. אחרי הכל, לא רק שנמנעתי במפגיע מלקרוא למכנסיים "מכנס", אפילו חסכתי מלקוחות חלשות אופי את האיום המבעית - "זה הזוג האחרון שנשאר מהדגם הזה, אני לא יכולה לשמור בצד"!
אחרי סדרה של עלבונות צורבים לפחות כמו דלקת בדרכי השתן, פגשתי לבסוף את הלקוחה שצריכה, שלא לומר דורשת, עזרה. הסוד, כך למדתי, טמון בסמנטיקה: את לא מציעה ללקוחה שירות, את סתם סקרנית לשמוע את דעתה על הטופ החצילי ששלפת מהמדף. לא אוהבת? אולי סריג השמנת מהקולקציה החדשה יותר ידבר אלייך. וחכי שתראי את הקרדיגן הרקום!
כך, במחול חיזור עדין אך סמכותי, כבשתי את לבה של שני (שם בדוי), שעשתה רושם של בחורה אצילית וצנועה בדרישותיה. ואז היא נכנסה לתא המדידה. כהרף עין הפכה הנסיכה האירופאית שלי לכפרייה גסה ותובענית. בתחילה היא ביקשה שאביא לה את כל המכנסיים נטולי הכיסים בחנות, ואם אפשר גם במידה 40 וגם 42, כי זה משתנה מחנות לחנות. משראתה כי מידה 40 מאפשרת לה טווח נשימה סביר – ביקשה גם את כל הדגמים ממידה 38. בעודה נדחסת לבגדי המלכה החדשים, שילחה אותי הגברת לחפש לה חולצה אלגנטית שתשלים את ההופעה. "ואם לא אכפת לך", הוסיפה במתק שפתיים, "את יכולה לבדוק במחסן אם נשארו לכם עוד צבעים מהקרדיגן הזה?".
שעתיים ועשרים דקות מאוחר יותר, כשכולי מיוזעת וקצרת נשימה, יצאה שני מהחנות עם סיכת דש פרחונית, לא לפני שהודתה לי על השירות ומלמלה משהו על הבלגן בחנות. זאת לא הייתה התנצלות.
"עם מחירים כאלה צריך למשכן את הבית!"
אחרי הניסיון המר בתור שפחה נרצעת, למדתי להעריך מחדש את הלקוחות שמתייחסות אליי כרפש. גישת האל-תתעסקי-איתי-ואני-לא-אתעסק-איתך הוכיחה את עצמה כמתגמלת עבור שני הצדדים, והבגדים כאילו נקנו מעצמם. הפסקתי לנסות להחזיר למוטב את חובבות הסקיני למיניהן, ומצאתי שאני מתחילה לגלות עניין הולך וגובר באמנות הקיפולים. אינטראקציה עם בני אדם החלה להיראות כטרחה מייגעת מאין כמוה. הפכתי למוכרת מהסוג הרקוב ביותר, והחלק המצער הוא שלא באמת היה אכפת לי. העיקר שלא ייגעו לי במקופלים.
בוקר אחד נכנסה לחנות אישה מבוגרת וחייכנית, שחיפשה שמלה לחתונה של אחייניתה. בחוסר רצון מובהק הצבעתי על אזור השמלות האלגנטיות, וציינתי שהן לא במבצע. האישה לא נרתעה מגישתי האנטיפתית, ובמקום להחמיץ פנים פצחה בסשן פירגונים על הסחורה הנהדרת שבחנות. "רק מחמאות אני מקבלת על הבגדים שקניתי פה!", הודיעה לי בחגיגיות, וקילפה בעדינות שמלת שיפון מאחד הקולבים. חצופה, חשבתי.
"המידה בסדר?", שאלתי ביובש מעבר לווילון המוסט. "בסדר גמור!", הכריזה מרת אופטימיות קוסמית, ודילגה החוצה בקלילות. "זה מקסים!", ספקה כפיים, ושלחה אליי מבט שואל מבעד למראה, כילד המחכה לאישור הוריו. "נחמד", צייצתי, משתוקקת לחזור כבר למלאכת הקיפול. "יופי, אז אני אקח את זה!", הכריזה בהתלהבות, וניגשה בצעדים בוטחים לקופה. לא האמנתי למראה עיניי: זו הייתה המכירה החלקה ביותר שנתקלתי בה עד כה. הייתכן שאוכל לשקם את אמוני בלקוחות ישראליות? "399 שקלים בבקשה", הכרזתי בחיוך רחב שיניים, בעודי מסייימת לארוז במסירות את השמלה. "תיהני ממנה", הוספתי בקריצה.
"סליחה?", נבחה לפתע הגברת, "אני חושבת שהתבלבלת. על התווית כתוב 299!". נבוכה קמעה, הוצאתי את הבגד מאריזתו המושקעת והוכחתי אותה על טעותה. היא הסמיקה והשתתקה. "זה בסדר", חייכתי ברוגע, "אז לחלק לך לתשלומים?".
"תראי", רכנה אלי כממתיקת סוד, "אני לקוחה קבועה פה כבר שנים. זה פשוט נראה לי נורא מוזר למכור שמלה פשוטה כזאת ב-400 שקל. אולי תעשי לי הנחה קטנה?". "אני מתנצלת", השבתי בקורקטיות, "אבל זה נוגד את המדיניות שלנו. אסור לי לעשות הנחות על דעת עצמי".
"אז תשאלי את המנהלת", האיצה בי.
שאלתי. המנהלת, כמצופה, נזפה בי על הרעיון המופרך, וניתקה בזעם. זהו, איבדתי את שארית סבלנותי למקצוע. הלקוחה תלתה בי מבט מתחנן ושלפה עוד כמה נתונים קורעי לב על מצבה הכלכלי הרעוע. "אוקיי", אמרתי – "אז היא הסכימה לעשות לי הנחה?" – "יאללה" – "ידעתי שלא תאכזבו לקוחה טובה כמוני" – "ממממ..." – "אז כמה זה יוצא?" – "ביי".