בין עשרת המבנים המיותרים בעיר תל אביב, מככב במקום די גבוה הדולפינריום. חמש דקות של תהילה היו לו, למבנה העצוב הזה, אי שם בתחילת שנות השמונים, ומאז הוא משמש בעיקר סוג של משתנה ציבורית ונקודת מנוחה לשיכור אבוד פה ושם.
ובכל זאת, נפלאות הן דרכי העיר, ואיכשהו, דווקא במקומות האלה, נפתחים מדי פעם ברים ו"ריזורטים", ואנשים נוהרים אליהם כדי לחוות את הים וחוויות ביזאריות אחרות כמו, למשל, את אירוע השקת המוצר Party feet מבית "שול", שהחליטה לחגוג אותו במסגרת מרוץ. על עקבים.
"600 בנות נרשמו למרוץ!", בישרה לי בטלפון היחצ"נית החיננית. 600 בנות? שאלתי, וקיבלתי תשובה מאשרת ועולצת. אלא שבזמן שעבר בין השיחה שלנו לבין האירוע עצמו, התפוגגו מאליהן כמה מהנרשמות, שכנראה קיבלו פחד גבהים או משהו דומה. תנאי ההשתתפות בתחרות הבהירו חד משמעית: הבנות ידרשו לרוץ עם נעלי עקב שגובהן 7 ס"מ ומעלה.
לאירוע עצמו, להארד קור, התייצבו בפועל רק כ- 70 נשים. כולן התרוצצו במקום על עקבים, חלק לקחו את העניין קצת יותר מדי ברצינות והשקיעו באיפור ובשמלת מיני, חלק הסתובבו עם בגדי כושר. אבל כולן כולן היו על עקבים. עקבי סיכה, עקבים עבים יותר ועבים פחות, עקבים, עקבים ועקבים. ריצה על עקבים זה משהו שרואים בדרך כלל רק בתמונות של אימאג' בנק, מין צילום אילוסטרטיבי-מטאפורי, שבעיקר נועד להעביר איזושהי המחשה גרפית של אישה שהיא גם נשואה וגם אמא וגם קרייריסטית וגם עושה כושר, וחייה נמצאים על מסלול הריצה התמידי של בית-עבודה-בית-ילדים-חדר-כושר-עבודה-בית. אבל חברת שול לקחה את הקונספט צעד אחד קדימה, וקצת יותר מדי ברצינות.
מפגן יוצא דופן של שדיים מתעופפים
המסלול, שאורכו כ- 50 מ', הוצב למרגלות מועדון ה"קלרה" במתחם הדולפינריום, ובנקודת הסיום שלו התייצבה סוללת צלמים שלא הייתה מביישת אף מסיבת עיתונאים. הבנות קיבלו מספרים, התקבצו באזור ההזנקה, ובעוד שמנחה האירוע, מושיק גלאמין, פלרטט עם הקהל והפעיל את הבנות, אני תפסתי נקודת תצפית נוחה מול תצוגת העקבים והצניחות החופשיות שעמדה להתרחש מולי.
אני אישה של עקבים. לא לכל מקום ולא לכל אירוע זה מתאים, אבל בדרך כלל אני אוהבת נעלי עקב, ואני מוודאת שהן יאהבו אותי חזרה – אני משקיעה כסף רק בנעליים שמבטיחות לי גובה הגיוני ושהות נעימה ויציבה, עד כמה שנעל עקב יכולה להבטיח. אני צועדת עם נעלי עקב ומבלה בהן ימים שלמים, ואם מבחינה פיזית זה היה אפשרי ונוח, הייתי מלחימה עקבים לכפות רגליי. אבל ריצה על עקבים היא דבר שלא הייתי מתנדבת לעשות, גם לא בעבור כרטיס טיסה וחופן של דולרים לבזבז.
אבל המחשבות שלי לא הטרידו את הבנות שהתייצבו בקו הזינוק וחיכו לצופר המקפיץ. הבטתי בהן מכינות את עצמן לזינוק. שבע הבנות הראשונות פצחו בספרינט. מיד בהתחלה אחת מהן התגלגלה ונפלה מהמסלול אל הדשא. השמלה שלה עלתה למותניים ותחתוניה השחורים נחשפו לקהל. עוד לפני שהבינה מה קורה וכמה אנשים חזו בה מתהפכת, התביית עליה אחד מצלמי האירוע והפליא בה ובתחתוניה פלאשים מתמוגגים. הסתובבתי במבוכה. זה לא הפריע לה לחזור למקצה נוסף.
מקצה אחר מקצה יצאו הבנות לדרך. חלקן איבדו את נעליהן תוך ריצה, חלקן האטו מיוזמתן כי עקבי הסיכה שלהן הבהירו להן שזה קצת יותר ממה שהם מסוגלים לעשות, חלקן נשארו עם נעל אחת תלויה על הקרסול ונעל שנייה נאחזת בכף הרגל באומץ, וכמעט כולן סיימו את המסלול כשהן עפות על הצלמים שהמתינו בסופו.
המרוץ כולו היה מפגן יוצא דופן של שדיים מתעופפים, שורטס שובבים, חצאיות מתנפנפות, נשים סמוקות, מעידות מפוארות וגברים שבאו לחזות בכל זה מתרחש. הצלמים שהמתינו למתחרות בנקודת הסיום שימשו לא אחת כחומת מגן אנושית לעוד אחת מהבנות שהתעופפה עליהן עקב ספרינט יתר, והקהל, כמו כל קהל, הביע התעניינות יוצאת דופן בכל פעם שהמחזה חזר על עצמו. ברק צור, מאמן הכושר שכיכב בריאליטי "לרדת בגדול", הגדיר במדויק את יחסי הכוחות בין הקהל למתחרות כשהעיר אל תוך המיקרופון שהאירוע מעביר תחושה שמזכירה "תחרות היאבקות בבוץ".
את הפרס הראשון קטפה ג'ני, שהגיעה לתחרות עם בגדי ריצה מקצועיים, גוף דקיק, בלונד בריא וצוות מעודדים מסור. דקה לפני שהוזנקה למרוץ הניצחון שלה, סיפרה למושיק גלאמין שמסלול הריצה היומיומי הרגיל שלה אורך כ- 10 ק"מ. את פרס המקום הראשון העניק לה שלומי סרנגה, לצליליWe are the champions (סופרייז סופרייז). הקהל כבר נהר החוצה.
אני נשארת בכפכפי אצבע
תחרות ריצה על עקבים היא סוג של "מסורת" בניו יורק, ברלין ואמסטרדם. אבל לא כל מה שקורה בניו יורק, ברלין ואמסטרדם חייב לקרות גם אצלנו. למרות ניסיונותיי הכנים ליהנות מהאירוע, התחושה שאיתה הגעתי ועזבתי הייתה התחושה שדווקא מחברה המתמחה במוצרים שאמורים להקל על הרגליים לא הייתי מצפה לפרוס חסות על תחרות שיש בה פוטנציאל פציעה גדול ושלא ממש מכבדת את משתתפותיה.
אז נכון, כל פעם שמתחרה נפלה או היגגה משהו על אי הנוחות שבמעמד, הייתה למושיק גלאמין ההזדמנות לספר לה ש"אם היית משתמשת במוצרי פארטי פיט של שול, היה לך הרבה יותר נוח", אבל נניח שזה היה נכון – זה לא מצדיק את התחרות הזו. ראיתי בחורות עם תחבושות וקרח על הרגליים, ראיתי בחורה אחת שממש התרסקה אל תוך כר הצלמים, וראיתי בחורות שכושר גופני הוא בהחלט לא חלק מסדר היום שלהן – ובכל זאת הן לקחו ברצינות את התחרות הזו כי כרטיס טיסה זוגי לפריז ו-1,000 דולר "לבזבוזים", כמו שניסחה המודעה, קסמן להן מאוד.
דבר אחד לא ראיתי. לא ראיתי שום דבר מפרגן או משעשע בתחרות הזו. היו להם כוונות טובות, אני בטוחה, אבל אני הרגשתי לא בנוח. בשעה שהצלמים פרקו את העדשות ודוכני המכירה של "לאישה" הבינו שכבר אין למי לשווק את מרכולתם, החלטתי להמשיך לדרכי.
את הדרך חזרה הביתה עשיתי בצעידה שלווה על הטיילת, בכפכפי האצבע האהובות עלי, ואחרי שלוש שעות של רעש ועקבים שקיעת השמש הכתומה והמרהיבה שירדה על הים התיכון העלתה חיוך קטן על פניי. זה היה שווה את הכל.
עוד ב-mako נשים:
שנה מהחיים - זה מה שאנחנו מבזבזות רק על לחשוב מה נלבש היום.
היום שבו הפסקתי להיות שרלילה - מונולוג מרגש של אישה שהבינה שגברים רוצים לא רק בגלל שהיא פותחת רגליים.
פרויקט מסלול עושה לך חשק? תראי מה אפשר לעשות מגופיית סבא עם חוט, מחט וכמה כפתורים. סדנת תפירה.