אפשר לעשות את זה בקלות, זה כמו להפעיל כפתור. כשאנחנו צופים בסרט, אנחנו יכולים פשוט לצפות בו; אבל אנחנו יכולים גם להסתכל עליו באופן מודע וביקורתי, ופתאם לגלות עולם ומלואו.
בסרטה החדש "שטיפת מוח: סקס-מצלמה-כוח" שיוקרן בפסטיבל דוקאביב בשבוע הבא, חושפת הבמאית נינה מנקס כיצד הקולנוע מציג ומנציח תפיסות מיזוגניות וסקסיסטיות. רובם המוחלט של בימאי הקולנוע הפעילים בעולם המערבי היו והם עדיין, כמובן, גברים – עובדה שעיצבה את השפה הקולנועית כפי שאנחנו מכירים ומורגלים להבין אותה. הבימאים הגברים לא בהכרח ניסו להעביר מסר מסוים כאשר צילמו נשים באופן מסוים, אבל הם כן עשו שני דברים: הם הביעו את האמונות והתפיסות שלהם לגבי נשים בדרך בה הם תיעדו אותן בסרטים, ובמקביל הם הנציחו את התפיסות האלה בתרבות הפופולרית, כאשר מיליוני גברים ונשים צפו בסרטים ואימצו את נקודת המבט הגברית שעברה דרך המסך, גם אם שלא במודע.
מנקס טוענת בסרט שהמבע הקולנועי הסקסיסטי מופנם על ידי החברה ובא לידי ביטוי בכל תחומי החיים. "הצילום ממוגדר. גברים ונשים מצולמים בצורה שונה באופן עקבי וניתן לשים על כך את האצבע", מנקס מסבירה בסרט. "אני רואה קשר בין השפה הוויזואלית של הקולנוע להפליה נגד נשים בעבודה ובתעשיית הקולנוע בפרט, ועד לתקיפות וניצול מיני. אני לא משטרת הסקס ואני לא אומרת לכם מה לעשות או לא לעשות, אני רק מצביעה על העובדה שהרבה במאים לאורך ההיסטוריה עשו זאת. לאנשים רבים נמאס מכך".
מנקס מציגה כמה טכניקות קולנועיות מקובלות מאוד, שמעבירות כולן מסר אחד: אישה היא אובייקט מיני שנשלט על ידי גברים. הנה כמה דוגמאות, שלמרות שראינו אלף פעם – פתאם הן נראות אחרת לגמרי.
המבט הגברי
כאשר אנחנו צופים בסצנה בה המצלמה מתמקדת באישה והגבר עומד עם הגב אלינו ומביט בה, אנו למעשה רואים את הסיטואציה מנקודת מבטו של הגבר. באמצעות טכניקה זו הבמאי מאפשר לצופים להיכנס לנעליה של הדמות הגברית ולהזדהות עמה. בשוט צילום שנראה תמים ממבט ראשון, טמונה פעמים רבות החפצת נשים בלתי מודעת. בקולנוע המערבי ישנן אינספור סצנות בהן מתועד גבר הבוהה באישה כשהוא בוחן את גופה ומיניותה, אבל קשה למצוא הרבה דוגמאות לסצינות מנקודת מבט נשית הבוחנת מיניות של גבר. כשהמצלמה מתעדת נשים תמיד מנקודת המבט הגברית עליהן, היא גורמת לצופים לאמץ את העמדה המחפצנת הזו.
גוף ללא פנים
נשים, בניגוד לגברים, מצולמות פעמים רבות מבלי שרואים את הפנים שלהן כלל אלא רק חלקי גוף בדגש על האיברים המיניים שלהן. בין אם מדובר בסצנה בוטה בה מתועדת אישה מתקלחת והמצלמה מתמקדת בחזה החשוף שלה או בסצנה רגילה בה אישה הולכת במסדרון והמצלמה מתמקדת בישבן שלה, ברור שהמצלמה מתמקדת רק בגוף – כגוף שאין לו אישיות. לטכניקה הזו מתחברת הטכניקה הקודמת: לפני השוט שמצלם את גופה המנותק מהפנים של האישה, מתועד פעמים רבות גבר שבוהה בו בצורה מינית.
תנועת המצלמה
דפוס נוסף שמופיע בסרטים רבים הוא צילום המתעד את גופה של האישה מלמעלה למטה או מימין לשמאל באמצעות הזזת המצלמה באיטיות. לכך מתווסף אפקט "סלואו מושן", המאט את הסצנה עוד יותר במטרה להדגיש ולהבליט עוד את גוף האישה. דוגמה קלאסית לכך ניתן לראות בסצנות בהן נשים יוצאות מטבילה בים.
בניגוד גמור לכך, גברים ערוכים בסלואו מושן בסצנות אלימות ומלחמה. אצל גברים מדגישה הטכניקה הקולנועית הזו מאפיינים של עוצמה, כוח ותוקפנות – ואצל נשים, ובכן, מיניות.
תאורה
כחלק מהציפייה החברתית המוכרת מנשים להיראות יפות וסקסיות בכל מצב ובכל גיל, בהוליווד משתמשים בתאורה בהתאם: מהצד האחד, גברים מצולמים בדרך כלל כאשר המצלמה לא מתביישת לחשוף צללים, קמטים, זיעה או פגמים בעור שלהם. מהצד השני, נשים מצולמות בתאורה מיטיבה, המתעדת את העור שלהן במצב מושלם.
התאורה השונה שמופנית כלפי נשים וגברים בסרטים גורמת לכך שגברים מצולמים הרבה פעמים בזווית שגורמת להם להיראות תלת מימדיים, פגומים ואנושיים, ונשים מתועדות בזווית שגורמת להן להראות דו מימדיות, חסרות פגם ולא מציאותיות.
הכשרת אלימות מינית
האם הסצנה הזו מוכרת לכם? אישה מנסה לברוח מגבר, הוא דוחף אותה באלימות לקיר, ברקע נשמעת מוזיקה קצבית ומותחת המבהירה לצופה שמדובר ברגע של תוקפנות. כשהגבר מצליח להכניע את האישה ולנשק אותה בכוח, משתנה בבת אחת המוזיקה והופכת לרומנטית ומלאת תשוקה, והצופה מבין שכעת הוא עד לאקט של להט. המוזיקה משמשת פה כאמצעי להכשרת התקיפה המינית כסצנת מין סוערת ולגיטימית.
ישנן דוגמאות רבות לסרטים בהם אישה מסרבת באופן מובהק ליחסי מין, אבל באופן כזה או אחר מסיימת את הסצנה כשהיא לא רק מקיימת אותם, אלא גם נהנית מהם. נרטיב כזה משרת היטב מוסכמות כמו "כשאת אומרת לא למה את מתכוונת", ומעבירות מסר מעוות ופוגעני על מהותה של הסכמה.