מסך הטעינה של אפליקציית פייסבוק לאנדרואיד
מסך הטעינה של אפליקציית פייסבוק לאנדרואיד | צילום: Eduardo Woo, Flickr

צ'מעו בדיחה. יהודי, מוסלמי ונוצרי עומדים להתרסק עם המטוס שלהם, ויש רק מצנח אחד. כלומר, רק אחד מהם יינצל. כלומר, שניים יתרסקו אל מותם, מותירים מאחוריהם אלמנות ויתומים, חיים שלמים פשוט נקטעים בבת אחת, ומי יפרנס את המשפחה שלהם עכשיו, היתומים האלה הולכים פאקינג לגווע ברעב ואתם יושבים פה ומחכים לפאנץ' מצחיק. תתביישו לכם!

על מה מותר לצחוק? כנראה שאין שאלה עתיקה ומעיקה יותר מזו בתחום הקומדיה, אבל היא עדיין מטרידה אותנו. אתמול, למשל, קומיקאי פרסם בדיחה בעמוד הפייסבוק האישי שלו: "אני לא אוהב שמנות. זה לא בגלל שמנופוביה, זה כי קשה לסחוב אותן מעולפות מהבר". לא בדיחה שמביאים הביתה לאימא, אבל בעולם שבו יש בדיחות על רצח ובדיחות על השואה אין סיבה שדווקא בדיחה על אונס תהיה יוצאת דופן, והקהל שקרא את הבדיחה ממילא מורכב מאנשים שבחרו לעקוב אחרי הקומיקאי וסוג ההומור שלו, אז שיהיה לבריאות.

אלא שאז גילה את הבדיחה עמוד הפייסבוק הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת". הקומיקאי עצמו כבר מזמן מחק אצלו את הבדיחה, אבל ב"פוליטיקלי קוראת" פרסמו אותה מחדש, בצירוף טקסט זועם, כדי שכל עשרות אלפי העוקבים יוכלו להיעלב מהבדיחה יחדיו. "חולה תשומת לב", פסקה תגובה אחת, למרות ש"פוליטקלי קוראת" הן אלה שנתנו לקומיקאי את תשומת הלב הנדיבה וחילצו אותו ממעגל 7,000 העוקבים הצנוע שלו; "תחסוך את עצמך מאיתנו", נזפה בו תגובה אחת, למרות שהקומיקאי ממילא לא העתיר את עצמו על אף אחת בעמוד. כמה נשים אפילו טרחו ליצור קשר עם האוניברסיטה בה הוא לומד, כדי להתריע בפני הסגל על הפושע שחוסה בצילם. מי יודע אילו עוד בדיחות הוא מספר שם, על נשיא שביקר שבט קניבלים וראש השבט קיבל את פניו והסגנים קיבלו את שאר החלקים?! זו הסתה לרצח הנשיא!

פוסט שנאה או הומור שחור?
הפוסט שבינתיים הוסר | צילום: יחסי ציבור

הומור שחור זה לא לכל אחד

אז על מה מותר לצחוק? הרי זיגמונד פרויד טען שההומור הוא מנגנון שנועד לעקוף את הצנזורה של המוסר החברתי. הבדיחה מאפשרת לנו להציף נושאים אסורים במקום שנדחיק אותם, סוג של קיטור לאיוורור רגשות תוקפניים. אם נדחיק אותם - נשתגע, ואם נממש אותם - נפגע בזולת. אז אנחנו צוחקים עליהם. ומקפידים להבהיר, אם באמצעות הגזמה אבסורדית ואם באמצעות "חחחח סתם סתם" מטרחן בסוף, שאנחנו לא מתכוונים ברצינות.

דני סנדרסון למשל כתב פעם שהוא היה מסוגל להיות רוצח סדרתי, אילמלא חשש שההורים שלו יעשו לו אחר כך שיחה מביכה בעניין. האם אנחנו צריכים לדווח על סנדרסון למשטרה, או לפחות להרים איזה שיימינג נחמד? לא, כי סנדרסון לא משמיע לנו כאן וידוי מסוכן, אלא לוקח את הגוש האפל הזה שרובץ בתוך כולנו (למי מאיתנו לא התחשק לרצוח מישהו? מי מאיתנו לא תהה אם יש בו את הפוטנציאל לאבד שליטה?) ומאוורר אותו החוצה באמצעות אבחנה אבסורדית: גם לו היה מסוגל לרצוח, עדיין היה סובל מהצורך לשבת עם אבא ואימא ולשמוע הטפות, כאילו מדובר בשיחה מעיקה על מתי תביא לנו נכדים. דני, למה אתה לא יכול להיות כמו הבן של שולה, שלא רוצח אנשים? הוא רואה חשבון, אתה יודע. כך גם בבדיחה של הקומיקאי, שמדמיינת ש"אני כל כך עצלן שאם הייתי חוטף ואונס נשים, בטח לא היה לי כוח לסחוב אותן". אין צורך לטלפן בבהלה לדיקן באוניברסיטת תל אביב, מקסימום לעשות אנפולואו.

הומור שחור הוא לא לכל אחד. צריך לדעת מי הקהל שלך, מה התזמון הנכון. בדיחת שואה זה בסדר, כל עוד אתה לא ניגש לניצולת שואה מייבבת באמצע האזכרה להורים שלה כדי לצהול שהם בטח נקברו בסבונייה. אבל גם לבדיחות פחות קיצוניות יש את הרגישות שלהן – הרי אפילו את בדיחת "איש אחד נפל לבור" הסולידית לא אספר בכנס לזכרם של אנשים שנפלו לבור. ומי יודע אם סלפסטיק ה"פסנתר נופל על עובר אורח ברחוב" הקלאסי לא ייסר פה ושם צופה שקרוב משפחתו נהרג מנפילת חפץ כבד. הנסיבות הן שקובעות את רגישות הבדיחה, לא התוכן שלה. כך שהתשובה לשאלה "על מה מותר לצחוק" היא לא מדויקת, השאלה הנכונה היא "מתי ומול מי מותר לצחוק". בעמוד הפייסבוק הפרטי שלך, מול מעגל עוקבים מצומצם שבחר להקשיב לסוג ההומור המסוים שלך – בהחלט מותר.

לייק: סנדרסון מגיע לפייסבוק
מה אתה לא יכול להיות כמו הבן של שולה, שלא רוצח אנשים? | צילום: מתוך היום בלילה, שידורי קשת

העולם הולך ומחדד את הרגישויות שלו, וזה נהדר. הנורמות החברתיות משתנות, אנחנו מודעים יותר לעוולות חברתיות ולניואנסים בין אישיים, מקשיבים יותר לנרטיבים של האחר ונזהרים יותר לא לרמוס את זכויותיו, וככה צריך. אבל גם אם יהיו כאן שלום עולמי אוטופיה חברתית, הבדיחה, פח המיחזור של הנפש, עדיין תהיה נחוצה לנו, והיצרים עדיין יבעבעו דחוקים מלמטה. ולא תהיה דרך טובה יותר להרגיע אותם מלפלוט מדי פעם גרעפס דוחה של הומור שחור, שמזכיר לנו מי אנחנו ומה אנחנו מסוגלים להיות. אל תחנקו לנו אותו. תשאירו לנו פתח איוורור. החיים קשים, תנו לנו לצחוק עליהם.