צחקתי ובכיתי על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות | אורנית מודן
פתאום זה היה אמיתי. היו לי תכניות לאותו ערב: לעשות שופינג, לצאת עם חברות. אבל ברגע האמת לא היו לי אנרגיות לממשן.
אף אחד מסביבי לא הבין את זה: כולם רצו שדעתי תהיה מוסחת, היו בלחץ והיסטריה מה הולך להיות. נראיתי להם אדישה מדי לסיטואציה, מרוכזת בפרטים הטכניים של ארגון העתיד החדש שלי, והם היו בטוחים שהנה, אני עוד שניה מתפרקת. ניסיתי להתעלם מקולות הרקע שלהם ולהתרכז באמת שלי.
אני זוכרת שהילדוני שלי נרדם, סיימתי לסדר את הדירה החדשה שלי בבניין הסמוך להוריי, הדלקתי נרות ריחניים והתיישבתי במרפסת לגמרי לבד, אני והמציאות החדשה שלי.
שקט. היה לי שקט.
התרוצצו לי אלפי מחשבות בראש. בלאגן של רגשות הציף אותי, צחקתי ובכיתי, על מה שהיה ועל מה שעתיד להיות, אבל בעיקר נשמתי עמוק והבטחתי לעצמי שגם ברגעים הקשים שיגיעו, אני אזכור את הדממה הזו ואת הרוגע הנפשי שלי.
כבר אז ידעתי שיום יגיע ומישהו אחר ייעזר בניסיון שלי בתהליך הזה, כי אין שום סיבה להרגיש לבד כמו שאני הרגשתי. מותר לבכות על אובדן הדרך, אבל אין סיבה להתחרט גם כשקשה ובעיקר צריך לזכור שאנחנו אחראיים למציאות שלנו, ועדיף שהיא תהיה מחייכת כמו השמש ואופטימית.
אורנית מודן היא עורכת דין, בעלת המיזם תלו"י בך - תמיכה, ליווי ויעוץ טרום משפטי. מלווה נשים וגברים בהליכי גירושין
"אולי הוא ימות, ואז אני אהיה אלמנה. זה יותר קל מלהתגרש" | אופירה רחמים
הצד הריק של המיטה שלי כבר מוכר לי, אני בכל זאת שנים לבד. אבל בלילה הראשון שלי כאישה גרושה הוא הרגיש לי קפוא כאילו זהו, הנשימה שלו נדמה וזה סופי.
הבן שלי פרץ את דלת החדר ברוח נעורים והודיע שהוא יוצא לסיבוב עם חברים, בשבילו זה היה עוד יום במשפחה המוזרה הזאת, הוא ילד יחיד לאמא ואבא שהם לא זוג כבר שנים. אז הם התגרשו בבוקר, אפשר לחשוב, ביג דיל. נחנקתי. רציתי להתחנן אליו: "אל תלך. לא היום. תישאר איתי. תהיה בחדר שלך, תעשה כמה רעש שבא לך, רק שארגיש שיש כאן מישהו".
כמובן שלא העזתי. אני לא יכולה לעצור אותו מלחיות. הוא לא אשם שהעזתי רק היום. התפילה שלי שאולי יתבטל הסיבוב לא נענתה, ובשניות הוא ורוח הנעורים היו מחוץ לדלת הבית. אני לבד.
משכתי את השמיכה עד הסנטר. הדירה שסידרתי לי עם הפרידה, חיננית ככל שתהיה, נראתה עכשיו כמו ארון גדול וכהה ואני ילדה בת חמש עם עיניים פעורות מפחד. כמה אומץ היה דרוש כדי להתגרש וכמה פנטזתי על החופש שבלבד. תיבלתי אותו בדמיוני בשמחה עולצת של אישה שיוצאת לחופשי מכלא הפחדים שלה, חיכיתי לזה, אימנתי את עצמי שנים. בתוכי פחדתי להודות שמזה בדיוק אני פוחדת: מהלילה לבד. מהארון החשוך והגדול.
ואין שם איש בצד הקפוא של המיטה. וגם כשהיה, הוא לא היה. כך שהבדידות הייתה עוד בביחד, ואני צריכה ללמוד לחבק את עצמי. הסתכלתי בתקרה של החדר הזר לי עדיין. היא דומה לכל התקרות בכל הדירות שהיו, ובכל זאת היא תקרה אחרת. כממתיקה סוד עם התקרה החדשה דיברתי אליה בקול רם, כאילו שאני מתאמצת למצוא חן בעיניה. בכל זאת אני והיא כאן לבד.
"נזכרתי שהייתי חושבת שאולי הוא ימות, ואז אני אהיה אלמנה. זה יותר קל מלהתגרש, וזה גם לא אני עשיתי, עשו לי". התקרה לא ענתה לי. הסתובבתי הצידה, כי בכל זאת חודש אוקטובר וכבר קריר, התכנסתי בתוכי, חיבקתי את עצמי חזק, חום הגוף שלי התפזר כבר בצד המיטה שלי. עוד מעט הבן שלי יחזור. אני אישה אמיצה. מגיע לי חיבוק ממני. וככה אפשר להירדם בלילה הראשון כחופשיה.
אופירה רחמים היא יוצרת תסריטאית ושחקנית
ההבנה שלא אראה את בני בבוקר | רעות צבי יוסף
אני מכירה נשים שלא אוהבות לישון לבד בלילה, לי אף פעם לא הפריע לישון לבד. אבל אחרי שהתחתנתי וילדתי את בני הבכור משהו בי השתנה: זה לא היה פחד שיקרה לי משהו בגלל שאני לבד, אלא התחילו להיכנס לי מחשבות שיקרה משהו לבן שלי בזמן שאני ישנה במקום אחר והוא לא לידי.
אולי זו מחשבה טבעית שחולפת לכל אמא לילדים צעירים, אפילו אם הם באותו הבית. אחד הדברים הכי משמעותיים שהרגשתי וחשבתי עליהם בלילה הראשון בנפרד, ברגע הזה שידעתי שהבית שלנו מתפרק, היה ההבנה שלא אראה את בני בבוקר. שלא אוכל להציץ לראות שהוא מכוסה בלילה. שהוא בסדר. שיש לו הכל.
וזה החלק שעבורי היה ונשאר הכי מאתגר, מעבר לכל שאר האתגרים, בלהיות גרושה.
רעות צבי יוסף היא בעלת רעותה ומאמנת נשים לעשייה מדויקת מתוך רוגע ושקט פנימי
כל פינה בחדר מזכירה לי רגע מתוך הזמן שבילינו יחד | ג'ניפר פוני
כמה קשה לי להיזכר בלילה העצוב ההוא. הכאב שוב עולה ומכווץ לי את הבטן. הלילה הראשון לבד אחרי שהתגרשתי. זהו אחד הרגעים המטלטלים שהיו לי בחיים: הרגע הזה שאני מבינה שזה באמת נגמר - אני לבד.
זה קרה בחודש אפריל. חג הפסח היה בפתח, כולם דיברו על ניקיון וסדר ואני רק חיכיתי להיות כבר אחרי. סיימתי לסדר את הבית, להכין את התיקים ליום למחרת ולהשכיב את הילדים, ואז הרגע הזה היכה בי: דממה מוחלטת בבית ואני נכנסת לחדר שכל פינה בו מזכירה לי רגע מתוך הזמן שבילינו יחד. ואני מוצאת את המיטה ריקה, ובעיקר קרירה יותר ממה שכבר הייתה.
ופתאום אני מגלה שיש בה כל כך הרבה מקום. אין כבר צורך להיזהר שאני לוקחת לו קצת יותר מדי מהפוך, אין את מי לשאול "איך היה לך היום". זה אני עם עצמי, או יותר נכון עם הספר שחיכה לי ליד השידה.
עד לאותו הרגע לא באמת הפנמתי מה הולך לקרות. מלאו לי בדיוק שלושים והייתי הראשונה מהחבורה שמתגרשת. בזמן שהחברות היו עסוקות בלהביא את הילד השלישי, אני גיליתי איך זה לבלות סופ"ש שלם לבד ללא הילדים.
חברויות חדשות התחילו להירקם, אבל הכאב עדיין היה שם והיה נראה רחוק מלעזוב. המקום שהתפנה במיטה היה כמו סמל לכל המקומות הריקים שעברתי בשנה האחרונה לפני הגירושין, מקומות שהדחקתי ורציתי לשכוח. הדחקתי את הצרכים והרצונות שלי, כמו להתלהב ולהתרגש מכל שטות, להרגיש נאהבת, להיות נוכחת, להיות נאמנה לעצמי, להמשיך להתפתח וללמוד דברים חדשים.
באותם הרגעים בלילה הראשון רק רציתי שמישהו יחבק אותי ויגיד שהכל יהיה בסדר. לא הבנתי שהלילה הכואב הזה יחלוף בדיוק כמו שהוא בא, ושהכאב העצום יפתח מקום לרגש חדש שבו אגלה את העוצמות שהספקתי לשכוח.
בכל לילה, רגע לפני השינה, כשהייתי מניחה את הראש על הכר ומקשיבה רק ללב, ישבתי וערכתי רשימות. מה אני באמת רוצה? מה חשוב לי שיקרה? המחברת הייתה היועץ הפרטי שלי. כל לילה הייתי מסיימת בהוקרה על מה שהיה. זה היה הסוד שלי - להתמקד בעיקר בטוב שיצא מכל זה.
בזמן משבר כמו גירושים, רובנו בוחרים להיזכר בכל מה שלא עבד. גיליתי שמה שמחזק אותי זה לראות את הטוב. הבנתי שאני יכולה, בעצמי, ללא חברים או בן זוג, לחזק את עצמי, והשפע הזה הלך וגדל - וביום מן הימים הביא איתו גם אהבה חדשה.
ג'ניפר פוני היא יזמת ומאמנת עסקית למאמנים ומטפלים