במשך שנים חקר ליאור אורן את היסטוריית יהודי המבורג, ממנה הגיעה סבתו, הלגה ברוך. אבל כשהיה הראשון לפתוח תיקים שהיו סגורים במשך שבעים שנה באחד מהארכיונים המחוזיים של גרמניה, הוא גילה סיפור שטרם סופר מעולם: סיפורה של מריון, אחותה של סבתו, שהוא בעצם סיפור גורלן האיום של רבות מנשות מחנה מינסק.
מריון ברוך הייתה נערה רגישה וציירת מוכשרת, שהגיעה בנובמבר 1941 במשלוח של יהודי המבורג למחנה מינסק. במשך שנים רבות הכירה המשפחה סיפור מסוים בנוגע לסופה של מריון: "ידענו שהיא ציירה על קיר בכניסה למחנה הריכוז שלט 'ברוכים הבאים' יפה", מספר אורן, "וידענו שבשלב מסוים הגיע קצין, שאל מי צייר את הציור, וכשמריון הודתה לקח אותה לבית הקברות וירה בה". התיאור הזה היה, כפי הנראה, נכון בחלקו – אבל כפי שגילה אורן בעבודת החקר שלו בארכיונים, הוא היה רק קצה קצהו של סיפור גדול ומחריד, שבמרכזו עומדת דמותו של מפקד המחנה, אדולף רובה.
אורן מספר כי לאחר המלחמה, כאשר חיפשו הגרמנים עדים למעשיו של רובה במחנה מינסק, הם פירסמו קול קורא למי שיש לו מידע או עדות. העדויות זרמו. "היינו במשלוח הראשון של כאלף יהודים מהמבורג. הבנו מיד שפה אנשים מושמדים. נרצחים", נכתב בעדותו של ניצול מחנה מינסק אותה חשף אורן, "למפקד הגטו שלנו קראו רובה. חלק סיפרו, שהוא לא יכל לעמוד בפני נשים יהודיות צעירות".
"לא הייתי מוכן למה שגיליתי באותו יום בארכיון המדינה", אומר אורן, "אחרי שש שנים של מחקר יהדות המבורג ואחרי שלושים ומשהו שנים של עננת השואה שסובבת את חיי, חשבתי שאני חסין לכל סיפור". חיבתו של המפקד רובה לנשים יהודיות צעירות עלתה שוב ושוב מהעדויות אותן מצא אורן. לא נמצאה, אמנם, שום עדות לכך שהנאצי אנס את מי מהנשים במחנה – אבל ככל שהעמיק אורן בדמותו הוא גילה: אדולף רובה פשוט שנא נשים. הוא נהג להורות לצעירות היהודיות להגיע לבית הקברות, להתפשט וללכת לאיזור הקבורה בעירום, ואז היה יורה בהן באקדחו והורג אותן.
מריון אולצה ללכת ברגל עירומה בקור של מינוס 30
סיפורה של אחותה של סבתו, מריון, נחשף בפניו לאט לאט. בזכות כשרונה הרב ניתנה לה הרשות לצייר על קירות המחנה, ואדולף רובה פגש בה לראשונה כאשר ערך סיור במחנה לאחר שהתמנה למפקד. הוא ראה את מריון מציירת על אחד הקירות, ונאמר לו שהיא מציירת גם אנשים. בחקירתו לאחר המלחמה טען רובה שלא היה לו עניין שהצעירה היהודיה תצייר אותו, אבל עדותה של חברתה של מריון לחדר, מרגוט אאופרכט, טוענת אחרת. "יום אחד ראיתי את מריון מציירת את המפקד רובה", סיפרה, "אמרתי לה שלא תעשה זאת אבל היא אמרה שהיא חייבת. לאחר שציירה הוא הגיע וביקש ממנה להכנס לאוטו שלו. כשחזר, היא לא היתה באוטו".
אדגר כון, שעבד בבית הקברות, העיד מאוחר יותר כי "מריון אולצה ללכת ברגל עירומה בקור של מינוס 30 מאיזור הכנסיה. היא הועמדה מעל הקבר והוא ירה בה באקדחו". זה היה דפוס חוזר: מספר עדים תיארו כיצד החליט רובה יום אחד לשלוח את צוות עובדות הגן לבית הקברות, הורה להן להתפשט וירה בהן. "קיבלו הוראה שעל 16 נשים צעירות לרוץ לבית הקברות", סיפר אחד העדים, "כחשמלאי, עבדתי קרוב למקום וראיתי הכל: הוא ירה בהן". את הבגדים שהסירו הנשים היה שולח מפקד המחנה לבית היתומים בעיר השכנה.
שנים לאחר מכן, כתב על רובה הפסיכיאטר שהיה אחראי עליו במעצר ובחקירה כי הוא "מאובחן כאישיות עם סדיזם מיני פתולוגי". על עשרות החולים שרצח בבית החולים של המחנה ועל עשרות הנערות הצעירות שרצח באותה שיטה בבית הקברות - בעירום, בקור, עם אקדחו - קיבל רובה מאסר עולם. לבסוף שוחרר לאחר שנים בודדות, בשנת 1962, כאשר הוא ממשיך לקבל פנסיה מממשלת גרמניה, ומת כאדם חופשי בביתו בקרלסרוהה.
סיפורן של הנשים היהודיות בשואה עדיין לא מצא את דרכו למרכז הנרטיב, וסיפורן של נשות מחנה מינסק הוא דוגמא מצוינת לפגיעות המיוחדת של נשים בסיטואציה האלימה והנוראה של המלחמה. "בכל מקום שבו יהיו נשים, הן יסבלו יותר. העניין המיני יהיה שם, ויהיה מי שידע לנצלו", אומר אורן. "הביטוי 'הבנאליות של הרוע' לא מתאים לסיפור הזה. אחרי מה שגיליתי ברור לי - לא בנאליות. מדובר בסאדיסט שונא נשים מחורבן. זו הייתה תקופה שנתנה ביטוי ושגשוג לסאדיסטים מתעללים, שונאי אדם, שונאי עצמם. הבנאליות היא אולי איך שאנחנו היום קוראים את הסיפורים האלו. הבנאליות היא אולי של מערכת המשפט של השנים שלאחר מכן. הבנאליות של איך שאנחנו משווים כל דבר היום לאירועים כמו אותו קיץ בשנת 1943 במחנה מינסק".
אורן – יחד עם שותפיו למסע הגילויים ההיסטוריים, רודיגר פולמן ומימי סוואלסקי, מתלבטים בשאלת פרסום סיפורו של רובה. "האם כדאי ששמו יסופר?", תוהה אורן, "האם כדאי להפוך את זה לסיפור של רוצח סאדיסט, ולא סיפור של מכונת רצח משומנת של אלפים או מליונים של משתפי פעולה? האם רצח אינדוודואלי לא מפחית ממה שחשוב בסיפור השואה: הרצח ההמוני השיטתי? האם זה מפחית מאחריות הקבוצה? ובכל זאת, בחרתי לספר את סיפורה של מריון. סיפורן של בנות המבורג. סיפורה של קהילה".
לקריאה נוספת על מריון ברוך לחצו כאן