המקרה של ספיר נחום הוא לא סיפור קלאסי של אלימות במשפחה והוא גם לא עוד סיפור של אישה שהיא קורבן של גבר. זהו חלק מתופעה, במסגרתה נערות צעירות - המגיעות מרקע של עוני והדרה חברתית - נכנסות למערכות יחסים מורכבות, יולדות ילדים, והתרחבות המשפחה מעמיקה את האתגרים עמם הן מתמודדות. במקום להתמקד בסיפור האישי של ספיר נחום, יש צורך להרחיב את הפריזמה: זהו סיפורה של צעירה שהיא גם אמא, ושבהיעדר מערכות חברתיות תומכות נקלעה למצב הסיכוני הזה. לכן, נחום גם לא תהיה היחידה שזה יהיה סופה.
את שרון (שם בדוי) אנחנו מלוות בשנה האחרונה. שרון, בת 19, הוצאה מבית הוריה בגיל שלוש ומאז עברה בין מסגרות שונות כשבחלק מהן נפגעה פיזית ומינית. מעולם לא היתה לה מסגרת משפחתית שסיפקה לה ביטחון ויציבות או דוגמא טובה של הורות, ויותר מזה: המציאות לתוכה נולדה לימדה אותה שהעולם הוא מקום מכאיב ושאי אפשר לתת אמון באיש, והיא גם יצרה לה התמודדות עם בעיות נפשיות מורכבות ומתמשכות.
בגיל 18, בטרם הספיקה להתגייס, נכנסה שרון להריון והחליטה להשאיר את הילד. היא חיה עם בן זוג, אבל הייתה ביניהם אלימות הדדית. לשניהם לא הייתה הכנסה או מערכות תמיכה משפחתיות, ואחרי שהילד נולד השניים נפרדו.
שרון לא לוקחת את התינוק לטיפת חלב, היא לא מאפשרת לו לזחול על הרצפה כי היא מפחדת, היא לא נותנת לו לאכול מוצקים. נוצר עיכוב התפתחותי ובגיל שנה הילד עדיין לא התיישב. שרון מפחדת ש"יקחו" לה אותו, ולכן היא נמנעת מלפנות לעזרת הרווחה
שרון לא התמידה לקחת את בנה לטיפת חלב, כי פחדה שהחיסון יכאב לו וגם כי באחד הביקורים זרקה לה האחות הערה על המשקל שלו, וזה הלחיץ אותה. היא לא מאפשרת לתינוק לזחול על הרצפה, כי היא מפחדת שהוא יקבל מכה; היא לא נותנת לו לאכול מוצקים כי היא מפחדת שיחנק; אין לילד סדר יום, כי שרון סובלת מבעיות שינה קשות וערה בלילות. היא מאוד אוהבת את התינוק והוא מאוד אוהב אותה, אבל נוצר עיכוב התפתחותי, וכאשר הילד הגיע לגיל שנה הוא עדיין לא התיישב. שרון מפחדת ש"יקחו" לה אותו, ולכן היא נמנעת מלפנות לעזרת הרווחה. היא לא רוצה שהוא "יהיה כמוה" - אבל בהרבה מובנים משחזרת איתו את החלקים המורכבים בסיפורה שלה והוא הופך בעצמו לילד בסיכון – כלומר על הרצף הנע בין חשיפה ישירה של הילד להתעללות או אלימות לבין העדר היכולת של הסביבה לענות על הצרכים ההתפתחותיים, הרגשיים והחומריים שלו.
סיפור עם סוף ידוע מראש
המאפיינים של הסיפור של שרון, של הסיפור של ספיר נחום ושל אלפי אמהות צעירות אחרות בישראל הוא תמיד די דומה, והוא הולך ככה:
צעירה נולדת בצד "הפחות טוב" של העיר למשפחה מעוטת משאבים. היא גדלה במציאות של הישרדות מורכבת ויש לה גישה מוגבלת לשירותי חינוך, בריאות ורווחה שהיו יכולים לסייע לה בצמצום הפערים החברתיים לתוכם נולדה. היא מתאהבת בצעיר אחר, שגם הוא חי בשוליות חברתית, והשניים נכנסים להריון ראשון, סביר שלא מתוכנן. הצעירה הופכת בבת אחת לאמא - והצרכים שלה כצעירה, בייחוד בשנים הקריטיות לצמצום פערים חברתיים והשתלבות בשוק התעסוקה, נדחקים הצידה.
הזכויות החברתיות היחידות שעומדות לרשותה כעת הן כאלה המותנות בהגדרתה כאם כחד הורית. ההתניה הזו מובילה את הצעירות לא לרשום את הילד/ה על שם האב, כדי לא להסתכן באובדן הזכויות. גם במקרים בהם הילד כן רשום על שם האב וההורים כן חיים בזוגיות, תהיה נטיה שלא למסד את היחסים - כדי לא לאבד את ההכנסה הוודאית היחידה העומדת לרשותם.
לרוב, האבות הם בעצמם צעירים המתמודדים עם מצבי סיכון - חובות, חוסר יציבות תעסוקתית, עבר והווה פליליים - ככה שגם לא ניתן להתבסס על הכנסה מצידם. הגדרת "החד הוריות" מחזקת את המוסכמה החברתית הרווחת גם כך כי הילד באחריות הבלעדית של האם, ומנציחה את מבנה היחסים הלא שיווניים בתא המשפחתי הצעיר.
בשלב הזה, בדרך כלל, מגיע הריון שני. גם הוא, לרוב, לא מתוכנן; הפוריות בגילאים האלו גבוהה ביותר והצעירה כבר ממילא בבית, אז אין סיבה שלא להביא. המצב הכלכלי הופך לחונק עוד יותר והיחסים המעורערים עם בן הזוג מתערערים עוד יותר. שאלות של שליטה וכוח, ניכור מול שייכות, אחריות משותפת, הבדלים תרבותיים, ביחד או לבד. שני הצעירים הללו, לרוב, הן הגבר והן האשה, הם דור שני ושלישי לעוני ושוליות חברתית ובעצמם מתמודדים עם השלכות של פערים התפתחותיים וחברתיים מינקות.
מחקרים מוכיחים כי החיים בעוני ושוליות חברתית מייצרים מצב קבוע של טראומה מתמשכת, שמלווה בלחץ, דיכאון, חרדה, אובדן תקווה וייאוש כמו גם קושי לגייס כוחות לשינוי. לעיתים קרובות המצב הבריאותי מתדרדר עקב הקושי והבעיות מעמיקות ומחריפות.
כשהשניים נפרדים, הצעירה תובעת מהצעיר לקחת אחריות על ילדיו ולהשתתף כלכלית בהחזקתם. בשלב הזה מתרחש עימות. במקרה של ספיר נחום, לצערנו הרב - לפי התמונה שמצטיירת מהתקשורת כרגע, הסיפור מסתיים ברצח.
הן גם אמהות, אבל הן קודם כל נשים צעירות
על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2021, בישראל יותר מ-2,000 צעירות (18-24) המוגדרות כחד הוריות שהן אמהות לילדים עד גיל שלוש. לצעירות אלו אין מספיק תמיכה וגב והן נופלות בין הכסאות בין המערכות השונות. מוביליות חברתית כמעט ואינה אפשרית.
יותר מכל חסרה הסתכלות מורכבת על הצעירות הללו בשני הכובעים שלהן: גם כצעירה אשר לה משימות התפתחות נפרדות משל ילדיה (פערים לצמצם, זהות לגבש, זכות לממש עצמה) וגם כאמא לילד שנולד למציאות דומה למציאות אליה נולדה אמו, אבל עם פערים חריפים אפילו יותר והעדר כמעט מוחלט של דיור, חינוך, בריאות ורווחה ציבוריים.
יותר מכל חסרה הסתכלות מורכבת על הצעירות הללו בשני הכובעים שלהן: גם כצעירה אשר לה משימות התפתחות נפרדות משל ילדיה וגם כאמא לילד שנולד למציאות דומה למציאות אליה נולדה אמו, אבל עם פערים חריפים אפילו יותר
האמהות הצעירות האלה צריכות שהמערכות השונות - שירותים לצעירים במצבי סיכון, שירותים למשפחות במצבי סיכון, שירותי בריאות בקהילה, שוק התעסוקה - יפעלו יחד כדי לענות על צרכיהן ולתקן שנים של העדר ביטחון אישי, משפחתי וחברתי.
איך עושים את זה? כדי שנוכל לחבר את שרון לשירותים ולתוכניות, היינו צריכות קודם כל לזכות באמונה. אנחנו באות אליה הביתה, נמצאות איתה בקשר שוטף טלפוני, מחזרות, מקבלות דחיות וממשיכות. אין ספור פגישות בוטלו ברגע האחרון והמשכנו לבוא.
שמנו לב שכשאנחנו שואלות על התינוק היא הודפת אותנו ונעלמת, ולכן החלטנו לזמן קצר להפסיק להתייחס לילד לחלוטין, כדי ששרון תבין ותרגיש שאנחנו רואות אותה לפני הכל. זה מורכב וקשה, אבל לפעמים אנחנו חייבות לעשות את ההפרדה הזו כי בין סיפור ההתפתחות של הצעירה וסיפור ההתפתחות של הילד שלה יש התנגשות של צרכים.
לאט לאט זכינו באמון של שרון. מתנדבת שהכירה אותה לקחה אותה תחת חסותה והיא מלמדת אותה על הצרכים של הילד: איך לשחק, להאכיל ועוד. הצלחנו לשכנע אותה לפנות ביחד לשירותי הרווחה ואנחנו אחרי פתיחת התיק ותכנון תוכנית הטיפול שלה ושל ילדה.
מה אפשר לעשות?
מזה שנה וחצי שאנחנו מלוות יותר מ-60 צעירות בשלושה מוקדי פעילות אזוריים. התוכנית פועלת בהיקפים מצומצמים מאוד, וכבר היום יש רשימות המתנה ופניות רבות מצעירות באזורים בהם אין לנו עדיין, לצערנו, מוקדים.
ספיר ז"ל ואלפי הנערות והצעירות במצבה הן הפנים של ההתפרקות המתמשכת של מדינת הרווחה הישראלית. קל להאשים את הצעירות במצבן, להרחיק מעלינו את המציאות החברתית ולצאת מנקודת הנחה שאם נפעל נכון לנו זה לא יקרה. אבל זהו הנרטיב השקרי של יחסי הכוחות החברתיים, שמקדשים ומחזקים את החזקים ומתעמרים במוחלשים. הפגיעות של הצעירות הללו עשויה להיות מנת חלקו של כל מי שלא נמנה על העשירון העליון, וככל שנקדים להכיר בכך, להשהות את השיפוטיות ולהתגייס לצמצום הפערים החברתיים האדירים שצמחו כאן, כך נוכל להגן על עצמנו מפני נפילה שלנו או של ילדנו לצד העגום של הסטטיסטיקה.
איך אפשר לעזור? אני מזמינה אתכן להצטרף אלינו: להתנדב עם הצעירות, להצטרף למאבק לשינוי מצבן, להתאים את מקום העבודה לצרכים של הצעירות בהשתלבות בתעסוקה (כמו למשל בוויתור על תנאי סף כמו בגרות או שירות צבאי והתאמת שעות העבודה לשעות המסגרות). אפשר לממש את התקווה האדירה של הצעירות בשינוי חייהן וחיי ילדיהן.