כולם הכירו אותי בחוף הילטון. הייתי מגיעה, פורשת סדין מרופט שלקחתי מארון המצעים בחדר של אימא שלי, ומתיישבת על החול. לא קרוב מדי אל המים, כדי שהים לא ייקח לי את הכפכפים. הייתי פותחת את המחברת הזאת, כאילו מחכה למילים שיקפצו לי פנימה, ובינתיים מוצצת את קצה העיפרון. כותבת ומוחקת. ככה במשך שעות.
לפעמים הייתי נכנסת למים כדי להצטנן, ואז הייתי תוחבת את העיפרון בין התלתלים האסופים. בגד הים האדום שלי התאים לשיער. אומנם הוא היה בלוי ומעט רפוי, אבל לי לא היה אכפת. לקראת הצהריים הייתי צועדת ללובי של הילטון, מזמינה לעצמי כוס מיץ תפוזים טבעי, מעלעלת במחברת שלי ועורכת ספירת מלאי של השירים.
לפעמים ביקשתי מדודי המלצר להיות הקהל שלי. בארשת פנים רצינית הייתי מקריאה לו שיר שרק נכתב, ומדמיינת שאני משוררת ידועה בהשקה של ספר השירים שלי, כשכולם ממתינים שאתחיל לדבר.
למי ששאל אמרתי שסיימתי כבר ללמוד, ושאני ממתינה לגיוס. אף אחד לא דמיין שאני רק בת חמש-עשרה ושכבר הרבה זמן לא ביקרתי בבית הספר, שאימא שלי היא האחות הראשית במחלקה הפנימית בשיבא, ושלאבא שלי יש קווים של משאיות שנוסעות בכל הארץ.
סיפרתי שאני מתגוררת בסביון, בווילה ענקית, שאימא שלי לא עובדת ואבא שלי מתעסק ביהלומים, ושאני בת יחידה.
בדיעבד, אין לי מושג מה עבר לי בראש. הייתי ילדה קטנה וטיפשה ששיחקה בדמיונות, ובמקום בחול של הגן שיחקתי בחול של הים.
“בת אצולה מסביון”, זאת הייתה התשובה שגבי קיבל כשהוא שאל את דודי, “מי זאת הג’ינג’ית הזאת, עם התלתלים?”
“איזה מזל את?”
הרמתי את העיניים מהמחברת, הוצאתי מהפה את קצה העיפרון הרטוב, ואמרתי, “מזל טוב”.
גבי צחק והתיישב לידי על הסדין המרופט. הוא לא חיכה שאזמין אותו לשבת. זזתי קצת כדי שיהיה לו מקום.
“מה את כותבת?”
“מה אכפת לך”, עניתי. “ומי אתה בכלל, שהתיישבת לי על הסדין המפואר שלי?”
“נעים מאוד, גבי”. הוא הרים את משקפי השמש שלו אל המצח והביט בי בעיניים שחורות וגדולות. החזרתי את העיפרון לפי והתעלמתי מידו המושטת.
“את באה לפה הרבה?” זו הייתה שאלה טיפשית, אפילו עלובה. טוב שהוא לא שאל אותי אם אבא שלי גנן. הוא לא יכול לחשוב על משפט יותר אינטליגנטי כדי להתחיל איתי?
המשכתי להתבונן בים, לעסתי מסטיק, ובין לבין את העיפרון. בזווית העין ראיתי אותו סורק אותי מראש ועד כף רגל ובחזרה. לא מצמצתי. בכוונה. אחרי כמעט שבע דקות של התעלמות טוטאלית שלי ממנו, גם הוא הסיט את מבטו והתבונן בים.
הוא נראה לפחות בן שלושים, ולא ענד שעון וגם לא טבעת. היה לו גוף שחום וחטוב, כמו מישהו שעושה משהו ולא נולד ככה, עם שרירים. אולי הוא שוחה. יותר מדי שיער היה מפוזר אצלו; לא על הראש, אלא בחזה וגם קצת על הגב, אבל לא משהו שאי אפשר להתגבר עליו. לפחות לא היו לו שערות באוזניים.
ככה ישבנו יותר מחצי שעה. יכולתי להריח את הריח שלו. טיפות זיעה התחילו להיקוות על זרועותיו. הוא קם לרחוץ בים, וחזר לשבת לידי. לא זזתי ממקומי. הוא המתין בשקט עוד כמעט רבע שעה.
“אולי פעם תראי לי מה את כותבת?” הוא אמר וקם.
“אולי”.
“יש בך משהו מיוחד”, הוא חתם והלך.
במשך שלושה שבועות לאחר מכן הייתי לוקחת את הילקוט שלי בכל בוקר, לכאורה הולכת לבית הספר, אבל נוסעת באוטובוס כדי להתיישב בדיוק במקום שבו פגשתי את גבי. אבל הוא לא הופיע שוב.
כל המדינה געשה. אפילו אבא שלי, שבדרך כלל היה אדיש, לא הפסיק לדבר על המבצע ועל סיירת מטכ”ל ועל כמה חשוב שיש לנו מדינה וצבא. גם הוא, כמו כמעט כל הגברים, גויס כשהוכרז מצב חירום. ולמרות שגם בצבא הוא היה רק נהג משאית, הוא ראה מספיק. אולי יותר מדי.
“תזכרי, מאירה, בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו”.
“פסח כבר נגמר, אבא”.
“זה לא ייגמר לעולם”.
ידעתי שבעוד שבועיים וקצת תתחיל חופשת הקיץ, והחוף יהיה מלא בילדים קטנים, במוכרי ארטיקים ובשחקני מטקות. אלו רגעים אחרונים של חסד, חשבתי, והחלטתי שהיום אני לא נשארת באותו המקום.
רציתי לראות את גבי. למרות שעבר המון זמן מאז שהוא התיישב על הסדין שלי, היה בי רצון לגרום לו להסתכל עליי שוב. גם השאלות הטיפשיות שלו החמיאו לי. רציתי שהוא יחשוב שאני שנונה, שאני חכמה, שיתייחס אליי. אהבתי את משיכות החבל שהיו בינינו, את המשחק של כובש ונכבשת, שמסרבת לכאורה שיכבשו אותה.
נכנסתי ללובי של המלון כדי להשתמש בשירותים שלהם ולשתות מיץ תפוזים. ראיתי את דודי המלצר ורציתי לסמן לו שאני כבר מתיישבת ושבינתיים יכין לי את הכוס, אבל אז ראיתי אותו.
הוא ישב שם, בחולצה בהירה וצמודה, ולידו ישבה בחורה צעירה. היא נעלה סנדלים עם עקבים גבוהים, והשמלה שלה הייתה צמודה ופרחונית, כזאת שרואים במגזינים הכי נחשבים, לא סתם ב”לאישה”. השיער שלה היה אסוף לקוקו. לא מרושל כמו שלי, אלא מהודק וחלק.
גבי ראה אותי בזווית העין והתעלם ממני באופן הכי מופגן. הוא המשיך לשוחח עם הבחורה, צחקק בקול, כאילו לעשות לי דווקא, ונגע בכתפה.
“היי, מאירה, הגעת מוקדם היום”, אמר דודי.
“כן, אני חייבת לחזור מוקדם הביתה, מחכים לי, יש לאימא שלי יום הולדת היום, ואנחנו מוזמנים למסעדה יוקרתית לחגוג לה”.
“מזל טוב”, אמר דודי בחיוך מלא שיניים לבנות. “שבי, אני כבר מביא לך את המיץ”.
אחרי השירותים התיישבתי והוצאתי מהילקוט את המחברת שלי. נותרו לי ארבעה דפים ריקים בלבד. מחר, לפני שאצא לים, אעבור בחנות לכלי כתיבה ואקנה לי מחברת חדשה. כסף לא היה חסר לי. אבא היה מניח שטר על השידה שלי מדי כמה ימים, בלי שאימא תדע על זה.
גבי המשיך לצחקק עם גברת-קוקו-חלק, ואני עשיתי את עצמי מעלעלת במחברת ומרוכזת מאוד במילים. מדי פעם הגנבתי מבט לעברם.
הוא היה עסוק בשיחה ערה עם הבחורה, באנגלית רהוטה, ובין לבין נגע לה “בטעות” ביד, או רכן לעברה. מתחת לשולחן ראיתי שהרגליים שלהם קרובות.
זו בטוח לא הייתה שיחת עבודה. זה היה פלרטוט, והוא כנראה היה טוב בזה, כי היא לגמרי שיתפה פעולה. היה לי ברור שהם מכירים היכרות אינטימית, והרגשתי שאני קצת מקנאה. למען האמת, קינאתי דווקא הרבה. היא נראתה קלאסה, ואני שיער ליפה, בגד ים מרופט וקקי של ציפורים על האף. זו לא הייתה תחרות הוגנת, היא עקפה אותי בסיבוב.
דודי הגיע עם המיץ.
“את יודעת שהוא שאל עלייך”, הוא אמר כשהתכופף להניח את הכוס על השולחן.
“מי שאל עליי?”
“גבי”.
“מה הוא שאל?”
“מי את, בת כמה את, ואם אני מכיר אותך. אמרתי לו שקוראים לך מאירה, שאת גרה בסביון, שאת עוד מעט מתגייסת ובינתיים את כותבת שירים”.
שתיתי את המיץ בלגימות קטנות. דודי הרים מפית שנפלה על הרצפה והתכוון ללכת לזוג אחר שבדיוק התיישב. “חכה שנייה”, אמרתי לו. “אולי תביא לי קצת קרח?”
“בטח, אני כבר חוזר”, הוא אמר ונעלם מאחורי הדלפק.
רציתי לשאול אותו על גבי. ניסיתי לסדר את המחשבות בראש שלי, כדי שלא אשמע מתלהבת מדי. כשהוא חזר עם הקרח שאלתי אותו, “כמה זמן אתה מכיר את גבי?”
“כמעט שנה”, השיב. “הוא מגיע לכאן מדי פעם. יש לו פגישות. לפעמים הוא הולך לשחות וחוזר, אבל הוא לא ישן במלון. אני חושב שהוא עושה פה עסקים”.
“אז איך זה שלא ראיתי אותו כאן אף פעם?”
“אמרתי לך, הוא מגיע לפעמים. קורה שהוא נעלם לכמה שבועות”.
“בן כמה הוא נראה לך?”
“אולי שלושים”, אמר דודי והבעת הפנים שלו השתנתה. הוא התכופף אליי ולחש לי, “מאירה, תיזהרי, הוא נפגש בעיקר עם נשים, שלא ישבור לך את הלב”.
“אף אחד לא ישבור לי כלום, אל תדאג”.