ורד לב התאבדה והתודעה מזועזעת עד עמקי בטנה. ורד לב התאבדה כי סגרו את כתב האישום נגד אביה – האב שורד לב חזרה ואמרה ללא הרף – שהתעלל בה מינית בילדותה. ורד לב התאבדה – והשמיים אפלים מעננים כבדים, הקרקע רועדת את עצמה, ואין אוויר ואין נשימה.

ורד לב התאבדה אחרי שזעקה בכל דרך את עצמה, אחרי שניסתה להרעיד את הארץ מן ההשתקה והדממה. והעולם כאן המשיך – ודמם, החריד, העלים, הדחיק, הרחיק וכלי התקשורת שקיבלו מכתבי איום בתביעת דיבה מצד אביה, גם הם החרישו, כי הרי אין מקרה מקביל בו תביעת דיבה מדמימה כל כך. כמי שנפגעה מגילוי עריות על ידי אבי – כן, זאת אני – יודעת אני היטב כל כך על היחס האחר מצד הממסד – וכלי התקשורת הממסדיים ביניהם בחלקם – כלפי זעקת נשים על גילוי העריות שחילל את חייהן מילדותן והלאה, כי הכאב כבר שזור אל כל נים בגוף, כאב שאין עליו מחילה ואין עליו סליחה, וכלי התקשורת פוחדים מהאב ולא מצטרפים לכתב האשמה.

לעוד כתבות ב"סלונה":
>> מבקרת את המבקרים
>> על מיזוג ומיזוגניה

ורד לב התאבדה ואנו חייבות וחייבים לעצור, להפסיק להסב מבט, להביט, לדעת, כי אחת משש היא נפגעת התעללות מינית בילדות בתוך משפחתה, משפחה גרעינית שמוציאה מעצמה הכי הרבה פשעים נגד ילדות, ילדים ונשים. ותחת הרומנטיזציה של המשפחה הגרעינית הזו מתחוללת האימה הנוראה מכולן, והילדה, פעוטה כל כך, כבר מגיל רך, נאלצת להסתיר את סודות השואה, שמא יצביעו עליה – יאמרו – את היא המשוגעת ולא אביך שאנס, ולא אימך ששיתפה פעולה.

וכך גדלה הילדה וממשיכה לזעוק את עצמה, והחברה מסתכלת מדי פעם, מביטה לעתים, אך אין על גילוי עריות לא דין ולא דיין. רוב מבצעי השואה הזו נגד ילדות וילדים מכחישים ומכחישות הן, והחברה איתם, כי כך אפשר לא לראות, וכך אפשר להמשיך לשתוק, וכך אפשר להמשיך בחלום המשפחה, וכך אפשר להדחיק עוד יותר פנימה גם את מה שאת עברת. כי ורד לב הוצאה החוצה, סולקה אל נבכי התודעה, אל שולי החברה, ולא עזרו שביתות הרעב שלה, ולא סייעו אזהרותיה כי משוועת היא למות, כי הכאב בלתי נסבל, ולא עזרו תיאוריה המפלצתיים את מחנה הריכוז שעברה.

והתקשורת תמשיך לעסוק במערכת הבחירות, וחוקי ההתיישנות הארורים ימשיכו להתקיים, ואחת משש נשים ואחד מעשרה גברים ימשיכו עד הקצה לבכות, כי אתמול נעצרה הנשימה לורד לב זכרון צדיקה לברכה, והיום נעצרה נשימתנו שלנו, כי הדם מתקשה להמשיך לזרום כתקנו בעת רעידת אדמה.

וגם הוריי, אבי שאנס אותי סדרתית בילדותי ואמי ששיתפה עמו פעולה, ממשיכים הם לחיות באחוזתם ובטוחה אני כי עדיין יש כאלה שמאמינים להם כי בתם היא המשוגעת והם הנורמטיבים, אלא שאולי זה נכון, כי בחברה בה אחת משש היא ניצולת הזוועה האיומה מכולן, מעדיפה אני להיות זו המשוגעת ולא להדביר את עצמי בנורמות הפתולוגיות שמייצרות אבות שאונסים את בתן.

ואין התיישנות על כאב האונס הסדרתי בילדות, ואין התיישנות על שואת התודעה והגוף, ואין התיישנות על הכחשת האנס, והתיישנות – לא עלינו, וכל מי שממשיכה וממשיך לתת יד בפועל או בדממה להתיישנות הרעה הזו, הוא בבחינת משתף ומשתפת פעולה עם המגיפה, מגיפת האבות שאונסים את בתן.

דורית אברמוביץ' היא נפגעת גילוי עריות