קורבן אונס
הנתונים היבשים מסתירים אימה גדולה | צילום: John Sommer, Istock

רובנו לא נקרא את דו"ח ה"אלימות כלפי נשים – ריכוז נתונים לשנת 2011". כנראה שנשמע עליו, אולי בישיבת הכנסת בעניין יגידו דבר או שניים על הנתונים העולים ממנו, יכול להיות שיהיו כמה כתבות בעקבות הדו"ח, אולי יראיינו איזה אישה שתמחיש את הטרגדיה, ונעבור הלאה.

אבל אולי, לפני שנעבור הלאה, כדאי שנקרא את הדו"ח. הוא לא ארוך, 17 עמודים כולה. כשתקראו לא תאמינו כמה אימה אפשר לכתוב ב-17 עמודים. 14 נשים שנרצחו על ידי בני זוגן, 2 נשים שנרצחו על רקע "כבוד המשפחה", 42 אחוז מהתלונות על אונס הן של קטינות, מתוכן 98 הן תלונות על גילוי עריות, ועוד ועוד ועוד. כל מספר כזה מייצג חיים שנגמרו, או חיים שהשתנו לנצח, וסביבם עוד מעגלים של קרובים שגם הם משלמים את מחיר האלימות. טרגדיות מתורגמות למספרים, שהופכים לנתונים יבשים. האימה לא נגמרת שם, היא ממשיכה במספר התלונות שנסגרות מחוסר עניין לציבור, או בסירוב של חלק מהגופים למסור נתונים מדויקים. ועוד לא התחלנו בכלל לדבר על הנשים שנמנעות מלהגיש תלונה, או מפחד, או מבושה.

הפחד הוא נחלת הכלל

אבל גם אחרי שקוראים את הד"ח, יש תחושה שהמספרים האלה לא מדברים ממש עלינו. לא, אנחנו משהו אחר, רובנו מתפרנסות בצורה סבירה, חלקנו משכילות, יש לנו גישה לאינטרנט. לא לא לא, אלה לא החיים שלנו, אלה החיים של האחרות, שלא זכו לכל היתרונות שלנו. אנחנו חייבות להרגיש ככה, כי אם לא, כנראה שלא נצליח לתפקד.

אבל אם נעצור לרגע את ההדחקה, נגלה שהאמת המרה היא שזה לא כל כך רחוק מאיתנו. הפחד הוא נחלת כולנו, פשוט לחלק מאתנו יש באמת את האפשרות להדחיק אותו. כי רובנו, נניח, מעולם לא קיבלנו מבן הזוג סטירה, ורובנו לא נאנסנו, אז אנחנו בצד הטוב של המשוואה. אבל זה באמת ככה?

תדמיינו שנייה את המצב הבא – אתן הולכות ברחוב, ומולכן במדרכה מתקדמת קבוצה של 5 נערים בני 14. מרגישות את ההתכווצות המיידית בכתפיים? והם אפילו לא צריכים לצעוק בקול רם או לתת מכות אחד לשני. עכשיו תנסו לזכור מתי הלכתן ברחוב חשוך בלי להרגיש אי נעימות, את החשש הקטן שעובר לכן בראש אם אתן לבד עם עוד גבר או שניים במעלית.  פחד, זה פחד. עכשיו, כשהפחד יותר קרוב, קשה להדחיק את הנתונים בדו"ח האלימות – אלה לא "האחרות". במידה מסוימת, כולנו הולכות על פי תהום, פשוט כל כך התרגלנו להרגיש כך, שזה נראה לנו טבעי.

זה לא טבעי, זה לא מגדרי, זה לא הטבע האנושי. יש מדינות שבהן יש הרבה פחות אלימות נגד נשים, והסוד טמון במילה קטנה ומעצבנת: חינוך. יש מדינות שהצליחו לחנך גברים שלשרוק לנשים זו לא מחמאה, אלא גסות רוח, שלא מעירים לנשים ברחוב, שמחמאות לא חייבות לכלול התייחסות ספציפית לאיברי גוף, ושבאופן כללי, אישה היא קודם כל יצור אנושי, ורק אחר כך אישה. גם הבנים וגם הבנות צריכים ללמוד איך לכבד את עצמם ואיך לכבד אחרים, זו לא משימה פשוטה, כי היא מכריחה אותנו לעשות עניין, להעיר, להיות לא נחמדות, אבל אם אנחנו רוצות להגיע מתישהו למצב שבו נוכל לא להתכווץ כשנראה חבורת נערים מולנו ברחוב, צריך לשנות את החברה מהבסיס.

>> אל תפחדו לשתף! ביחד ננצח את האלימות
>> "הוא פשוט שם לי יד על הישבן": מי לא עברה הטרדה מינית?