לא רבים מכירים את הסיפור המדהים של ארגון הסרסורים היהודי "צבי מגדל", שהפעיל מארגנטינה בתחילת המאה רשת של בתי זונות בכל רחבי העולם. אבל היום, על רקע מעצר הישראלים בקולומביה בחשד כי ניהלו רשת זנות שסרסרה בקטינות ברחבי המדינה, נראה כאילו ראוי לחזור ולספר את סיפורם של ה"רופיאנים" - "טמאים" בספרדית.
הארגון פעל מסוף המאה ה-19 ועד שנות השלושים של המאה העשרים, ובשיאו ניהלו כ-500 סרסורים כ-2,000 סניפים של בתי בושת בכל העולם: בברזיל, בהודו ובדרום אפריקה. הסרסורים, יהודים כולם, סחרו במהלך עשרות שנות קיומו של הארגון בעשרות אלפי נשים יהודיות. השיטה הייתה פשוטה: נציגים של הארגון היו מגיעים לעיירות בפולין, בהן הייתה האוכלוסיה היהודית ענייה ועלובה מאוד, ומחפשים אחרי נערות יהודיות מבית טוב. הם היו מציעים להן שידוך יהודי איכותי מעבר לים, והצעירות – שהכירו מסיפורים את העיר בואנוס איירס כהבטחה לעושר וכסיכוי לחיים חדשים – היו מצטרפות אליהם בשמחה. מהשלב הזה, היו הופכים חייהן לגיהנום.
כבר באוניה בדרך אל העולם החדש היו עוברת הנערות תהליך שכונה על ידי הסרסורים "חינוך מחדש": הן היו מוכות, מורעבות ונאנסות, וכשהגיעו לארגנטינה היו מושמות למכירה פומבית בעירום מלא. הנערות פוזרו לעבודה בבתי הזונות של הארגון מסביב לעולם, ובחלק מהמקרים היו שולחים הסרסורים מכתבים פיקטיביים בשמן למשפחותיהן שבפולין. הן היו עובדות בתעשיית המין לכל שאר ימיהן ללא יכולות להיחלץ, מקבלות עשרות לקוחות ביום ומתמודדות באופן קבוע עם אלימות, רעב ועוני.
צבי מגדל היה ארגון פשע מסודר שניהל מוסדות קהילתיים וגבה דמי חבר בדומה לאיגודים מקצועיים יהודיים אחרים שפעלו סביבו באותם ימים. הוא היה מוכר לשלטונות החוק, אבל בזכות שוחד של כל הרשויות הצליח להמשיך ולהתקיים ללא הפרעה כמעט. הקהילה היהודית של בואנוס איירס ניהלה עם הארגון יחסים מורכבים: סרסורי צבי מגדל תרמו כספים למוסדות הקהילה, והיהודים נאלצו לעתים לקבלם מחוסר ברירה. כאשר התחילה הקהילה בשלב מסוים לדחות מאליה את הסרסורים, להם הדביקה את הכינוי "הטמאים", וחסמה בפניהם את הכניסה לבתי הכנסת ובתי הקברות היהודיים בעיר – הקימו הרופיאנים לעצמם בית כנסת מפואר, שבקומתו העליונה פעל בית בושת.
לבסוף, בשנת 1930, הצליחה אחת הזונות ליצור קשר עם קצין משטרה שסרב לקבל שוחד – ומנהיגי הארגון נעצרו, נשפטו ונאסרו. עד היום נחשב סיפורו של צבי מגדל לפרשיה עגומה ולא מדוברת בהיסטוריה של יהדות ארגנטינה. כמה עצוב שכפי הנראה היא אינה הפרשיה העגומה האחרונה.