עכשיו אמא שרועה על הספה וצופה בטלויזיה בזמן שאדון דוד יושב על שטיחון האמבטיה על הברכיים ומסיר מעליי את החולצה, את המכנסיים, את התחתונים. האמבט כמעט מלא. כשאני עירומה לחלוטין אני צריכה לחכות קצת כי הוא בודק אם המים לא חמים מדי.
"עכשיו," הוא אומר, "תיכנסי." הוא אוחז בבתי השחי שלי כדי להרים אותי לתוך האמבט. כשאני כבר כמעט שם, הוא מרים אותי שוב בחזרה.
"הממ," הוא אומר. "אפשר שיהיה יותר נוח."
הוא צריך לאחוז בי בעשר דרכים שונות ולהרים אותי כדי לדעת מהי הדרך הנוחה ביותר.
"לעזאזל," הוא אומר אחרי כל ניסיון כושל. אחרי כל "לעזאזל" אני צוחקת יותר חזק. כשהוא מוצא את הדרך הנוחה ביותר, כשיד אחת שלו אוחזת בישבן שלי, הוא מטיל אותי לתוך המים, בין ברווזוני הגומי והסירות. הכול חדש והכול בשבילי. אבל אני לא יכולה לשחק איתם יותר מדי זמן כי צריך לסבן אותי. זה לוקח הרבה זמן. לאט־לאט המים מתקררים. כשסוף־סוף אני יכולה לצאת, קר לי עוד יותר כי אין מגבות. הוא מוריד ממני את המים בידיים שלו.
סופרת מחפשת סיפור טוב
לא קל לקרוא את הספר "אהובה קטנה" מאת קים וון קוטן, שיצא לאחרונה בהוצאת כנרת זמורה דביר. הוא מגולל את סיפורה של פוק, ילדה בת חמש בהולנד של שנות השמונים, ואת העשור שעובר עליה מהיום שהיא עוברת עם אמה העניה לגור בביתו של אביה החורג, איש עשיר ופדופיל המתעלל בה מינית מהערב הראשון. "פוק ואִמה בנות מזל", נכתב על עטיפת הספר, "לכן חשוב שפוק תתנהג יפה כדי שאדוני הדוד לא ישלח אותן בחזרה. כדי להתנהג יפה, פוק מנסה לא להרגיש את הקור בחדר האמבטיה ולא לפחד כשמישהו נכנס לחדרה בלילה (הדלת אף פעם לא נעולה)".
הסופרת, קים וון קוטן, היא שחקנית ותסריטאית הולנדית מוכרת. היא כיכבה בסרטים ובסדרות טלוויזיה רבות בהולנד וכתבה חמישה סרטים עלילתיים. את סיפורה של הילדה פוק כתבה על פי סיפורה האמיתי של חברתה הטובה, פאולין ברנדרגט, שגם היא פיגורה ידועה בהולנד בתחום האופנה והעיצוב. אחרי שנים של חברות קרובה בין שתי המשפחות של שתי הנשים, וון קוטן נחשפה לסיפור המחריד של חברתה בהפתעה גמורה. "לא היה לי מושג מה הרקע שלה, היא אף פעם לא דיברה על הילדות או הנעורים שלה", מספרת המחברת למאקו נשים בראיון מיוחד, "חשבתי שהיא לא רוצה, וגם תמיד היינו עסוקות בשיחות על עבודה, ילדים וענייני היומיום. יום אחד דיברנו עליי ככותבת, ואמרתי לה שכבר כתבתי כל כך הרבה תסריטים ואני רוצה לנסות משהו אחר. אמרתי לה שאני חושבת לכתוב ספר, אבל צריכה בשביל זה סיפור ממש טוב. היא הביטה בי ואמרה, 'יש לי סיפור בשבילך'".
וון קוטן מספרת שהייתה מאוד סקרנית, והרגישה שהסיפור שחברתה מתכוונת אליו הוא סיפור רציני, משהו שהיא לא יכולה לדבר עליו בקלות. "פאולין שאלה אותי אם נוכל להיפגש בשבוע הבא בלי הילדים. נפגשנו, והיא סיפרה לי את הסיפור שלה. היא דיברה יותר משעה ואני הקשבתי. הייתי נרעשת לשמוע את כל מה שעבר עליה, אבל פאולין נראתה מאוד 'בסדר' לדבר על זה. היא דמעה אולי שתי דמעות, ובעיקר רצתה להסביר לי למה זה סיפור טוב לספר. הסכמתי איתה, כמובן".
וון קוטן מצאה את הסיפור של ברנדרגט מיוחד מכל מיני סיבות. "זה סיפור מדהים, יש בו דמויות מוזרות וזה שובר לב, עצוב ומשכנע מאוד. אבל יותר מהכול ובאופן מאוד מפתיע זה גם סיפור משעשע. הבנתי שזה יכול להפוך אותו לספר יוצא דופן, כי נכתבו הרבה ספרים על התעללות בילדים, אבל אף אחד מהם לא מצחיק. כמובן שאין שום דבר מצחיק בנושא, ואני מבינה כמה אבסורדי זה להשתמש במילה הזו בהקשר הזה, אבל פאולין ואני חשבנו שאם אוכל לכתוב ספר שיספר את הסיפור שיהיה נוראי ובה בעת משעשע, זה יהפוך אותו לאחר לחלוטין מכל שאר הספרים בנושא".
וזה מה שהן עשו. הספר, המסופר מנקודת מבטה של הילדה, קשה – אבל גם מצחיק. הבחירה הזו לא הייתה פשוטה עבור וון קוטן: "אני לא הייתי קורבן להתעללות, וכסופרת לא הייתי מעזה לעשות את הבחירה הנועזת הזאת ולהכניס הומור לסיפור, אבל בעצם ההומור כבר היה שם. המצבים, הדמויות של האמא והסבתא, כל אלה כבר הכניסו הומור, והבנתי שזה ייקל על הקורא לעכל את הזוועה".
אז כתבת אותו מצחיק כדי להפוך אותו לנסבל?
"לא רציתי להמתיק את הזוועה, אבל מצד שני לא רציתי שאנשים יפסיקו לקרוא כי זה נורא מדי. התעללות בילדים מתרחשת בקנה מידה רחב להחריד, אולי אפילו אצל השכנים שלכם, והקורבן יעשה כל שביכולתו להסוות את העובדה שהוא קורבן. אז אם אנחנו רוצים שאנשים יהיו מודעים יותר ודרוכים יותר, עלינו לספר להם איך זה עובד: כמה קשה לזהות התעללות וכמה קל להתעלם מתחושת בטן. הבנו שהקטעים המצחיקים הם חובה, הם מה שעושה את הכול לנסבל".
עד כמה הספר מתאר את הסיפור כפי שהוא קרה במציאות?
"למרבה הצער, הכול באמת קרה. גם החלקים המוזרים והמצחיקים בספר באמת התרחשו. מובן שעשיתי שינויים, אבל לא נגעתי בפרטים. הכול אמת".
שתינו הרבה שמפניה, עשינו את זה הכי מהנה שאפשר
היא מספרת שהיה לה חשוב לכתוב את הספר גם כחברה, אבל גם כאמא. "כשהתחלתי לכתוב הילדה שלי הייתה בת חמש, הגיל שבו מתחילה ההתעללות בפוק. המחשבה שיש כל כך הרבה ילדים בחוץ שמרגישים בודדים לגמרי בגיהינום הזה של סודיות, בושה ואשמה, שברה לי את הלב. רציתי לכתוב את הספר הזה גם כסופרת, כי זה סיפור קשה ורציתי לבדוק אם אני יכולה לכתוב סיפור כל כך נורא על כאב של מישהי שקרובה אלי ועל נושא שמפחיד אותי עד מוות. רציתי גם לעשות את זה בשביל פאולין, כחברה. זה היה חשוב לה".
איך עבד תהליך הכתיבה?
"ראיינתי את פאולין, דיברנו הרבה, יצאנו לארוחות ערב ושתינו הרבה שמפניה. החלטנו שבגלל שזה כל כך נורא, אנחנו צריכות לעשות את זה הכי מהנה שאפשר. עשיתי תחקיר, שוחחתי עם פסיכיאטרים ועובדים סוציאליים. חזרנו למקום שבו היא גרה בתקופת ההתעללות. זה היה מאוד מרגש, פאולין מעולם לא חזרה לשם מאז שברחה. היא כתבה כל מה שזכרה, ואני הוספתי את הרשימות שלה לסיפור. אבל את תהליך הכתיבה האמיתי הייתי צריכה לעשות בעצמי".
זה אתגר את החברות ביניכן?
"זה היה ממש קשה, לשתינו, אבל החברות שרדה. היה לי קשה למצוא את הקול שלי בתור סופרת, כי אחרי הכול זה הסיפור של פאולין, לא שלי. בכל פעם שסיימתי פרק, שלחתי לה אותו בדוא"ל, והיא הייתה קוראת וכותבת לי מה חשבה עליו. זה עבד טוב, אבל באיזה שהוא שלב הרגשתי צורך להסתגר ולסיים לכתוב, לבדי. פאולין סמכה עליי. אם היו דברים שהיא לא אהבה - דיברנו עליהם, ואם היה לה ממש לא נוח עם משהו - שיניתי אותו. אבל אני חושבת ששניתי מעט מאוד, היא תמכה בי מאוד ובאמת שמחה מהסיפור שכתבתי. דרך כל זה הפכנו לקרובות מאוד, צחקנו הרבה ובכינו הרבה. כשהספר ראה אור היינו כל כך גאות: עשינו את זה יחד. אני לא רואה בו 'ספר שלי', זה הספר שלנו".
יציאתו של הספר לאור הייתה גם מעין יציאה מהארון עבור ברנדרגט, שלא סיפרה עד אז את סיפורה לתקשורת. "היא הבינה שברגע שהספר יהיה בחנויות הספרים אנשים ייחשפו לסיפור שלה ופניה יתפרסמו, וזה היה מפחיד. היא רצתה לעשות את כל הראיונות איתי, היא לא רצתה להסתתר, היא לא רצתה שאנשים יראו אותה כקורבן".
למה בחרת בילדה בתור הדוברת של הסיפור?
"רציתי שהקורא יחווה אותו דרכה. סיפור שמסופר על ידי ילד מקל להבין את ההתנהלות והדינמיקה של הדברים האלה: איך בהתחלה הקורבן אינו מודע לכך שמשהו לא בסדר במצב, וגם כשהוא כבר מבוגר דיו לחשוד שזה לא נורמלי - כל העניין גדול מדי ומביש מדי להודות בו. נקודת המבט של פוק מאפשרת להבין איך התעללות כזו יכולה להתרחש במשך תקופה כה ארוכה מבלי שאיש מבחין בה".
אילו מחשבות עולות בך בעקבות הסרט על מייקל ג'קסון?
"הסיפור של ג'קסון מאוד מזכיר לי את הסיפור של פוק: כמו מייקל ג'קסון, אבא של פוק היה אדם חזק מאוד, מישהו שכולם מקשיבים לו, שתמיד מקבל את מה שהוא רוצה, וכאשר היא ואימה עברו לגור איתו, פוק הרגישה שהיא בארץ לעולם-לא. האיש הזה גרם לה להרגיש מיוחדת. כל הילדים רוצים להרגיש מיוחדים. גם הבנים בסרט התיעודי היו צעירים מאוד כשהתעללות התחילה ולא ממש ידעו מה לא בסדר עם מה שג'קסון עשה להם. כשהתעללות מתחילה בגיל צעיר מאוד, הקורבן חושב שככה זה אמור להיות. ולכן כאשר המבוגר החזק שנותן להם כל מה שהם רוצים אומר להם שזה הסוד שלהם, הסוד הזה יישמר בבטחה אצל הילד, שסומך על המבוגר לחלוטין. כאשר הילד מגיע לגיל שבו הוא מתחיל לחקור את המצב, חייו כבר מעורבים מדי בחיי המתעלל ולכן כמעט בלתי אפשרי לעצור את ההתעללות. הילד מרגיש מבויש, אשם, ואינו רוצה לבגוד בחברו הטוב ביותר. זה בלגן ענק".
גם האימהות בסרט התיעודי סיקרנו אותה. "הן היו יותר אינטליגנטיות מאמא של פוק, אבל אני חושבת שכמוה, גם הן היו המומות מהכסף והכוח. חייהן השתנו ברגע שפגשו את האיש הזה, הוא פינק אותן ונתן להן כל מה שרצו, אבל בינתיים בודד אותן מילדיהן. סוג כזה של התעללות לא קורה בן לילה, זה מתוזמר בקפידה על ידי המתעלל שיש לו דרכים מעודנות מאוד לטוות את קורי העכביש. בסופו של דבר כל המעורבים רוקדים את הריקוד שהמתעלל רוצה שהם ירקדו, וזה כמעט בלתי אפשרי עבורם לקחת צעד אחורה ולבחון מה קורה".
באיזה מקום פאולין נמצאת היום?
"לפאולין יש מזל שהיא מי שהיא, אדם עם הרבה חוסן וכוח. לא רק שהיא שרדה את הילדות שלה, היא התגברה עליה. יש לה בעל נפלא ושלושה ילדים נהדרים, היא אשת עסקים מצליחה, ומעל לכל אדם מדהים - היא מצחיקה וחמה וחכמה. אני חושבת שהיא התאוששה".