הרזייה, לפני ואחרי
אז מה את? בעלת קימורים או פלאס סייז?
לאחרונה החליט מותג אופנה ישראלי כלשהו להחליף את הפרזנטורית המפורסמת והדקיקה שלו בפרזנטורית פחות מפורסמת ופחות דקיקה, מהלך שזיכה אותו בעיקר בזעקות שבר מצד לקוחותיו הממורמרות. "גם החדשה לא מספיק שמנה!" הן טענו. "היא מקסימום מידה 44, וגם זו לא ממש מידה גדולה". חברת האופנה, מצידה, ניסתה להסביר כי היא בכלל לא מכוונת לפלאס סייז אלא לנשים אמיתיות מעל מידה ארבעים, ולמה בכלל צריך להשליך שוב את המונח הזה, "מידות גדולות", לתוך הקלחת.

התקשורת יותר מגאה להציג: נשים אמיתיות

ההתנערות הזו מהמונח המגביל "מידות גדולות" הוא רק סימפטום למגמה רחבה יותר, וסלחו לי על כפל הלשון. אם תפתחו מגזיני אופנה ובידור בארה"ב, תגלו שבשנים האחרונות הם כלל לא משתמשים בציוני מידות אלא בתיאורי גוף מעצימים במיוחד, התשובה הלועזית למושג הערטילאי "נשים אמיתיות".

המותג האמריקני " Sonsi" ערך סקר בקרב אלף נשים במידות 44 ומעלה, וגילה כי 28 אחוזים מהן מעדיפות את המונח "Curvy" - בעלת קימורים. 25 אחוז העדיפו את המונח השגור "פלאס סייז" ו-25 אחוז מהנשאלות חשבו שהן יכולות לחיות בשלום עם המילה "מלאה" ("full-figured").

כבחורה שהייתה בנעוריה בעלת קימורים נשיים (וקראה לעצמה "שמנה") וגדלה להיות שמנה (אבל התחילה לקרוא לעצמה "בעלת קימורים"), אני מבינה היטב את הנטייה הזו. המילה הזו, "שמנה", מלווה כל נערה עם קימורים, מלאה או במידה גדולה כמילת גנאי כל חייה. החלום הוא להחליף אותה, לשנות את השיח, ועדיין להבין שאת בסדר כמו שאת. את לא רזה אבל גם לא שמנה, חלילה. יש עולם שלם של מונחים רכים ומלטפים שהולמים יותר את ההרגשה הזו. עד עצם היום הזה, המילה "שמנה" תמיד מרתיעה אותי - גם כשאני זו שאומרת אותה.

ביונסה, הכל בגללך ובגלל הבוטילישס שלך

אין תמונה
הכל באשמתה
אני מאשימה את ביונסה. בתחילת שנות האלפיים היא הדהימה מיליוני נשים בעולם כשהוציאה עם "דסטיני'ז צ'יילד" את "בוטילישס". פתאום מגיעה אחת הנשים היפות ביותר, כוכבת חטובה ובעלת גזרת שעון חול מושלמת, וקוראת לעצמה בשמות גנאי. "אני משקשקת את הג'לי שלי", היא הטיחה במאזינים שלה. "אני לא יודעת אם אתה מוכן להתמודד עם זה". זה היה כל כך שונה ומעצים, עד שנשים בכל מקום החלו לחפש שמות מאדירים לישבנים הרוטטים שלהם במקום להחביא אותם.

הצמיגים מסביב למותניים הפכו ל"קימורים", הצלוליטיס הפך ל"קימורים" והן עצמן הפכו ל"מלאות", "שמנמנות", "בעלות קימורים". המידה שלך היא לא מינוס, היא פלאס. איך אמר דון דרייפר? אם את לא אוהבת מה שאומרים עלייך, שני את השיחה.

אלא שנושא השיחה לא השתנה, לא באמת. השימוש במילה "Curvy" עבור כל אישה במידה גדולה מ-0 יצר מודל יופי בלתי מושג לא פחות מההרואין שיק של קייט מוס. קחו למשל את קים קרדשיאן – התגלמות המונח "בעלת קימורים". האם אני וגברת קים בעלות קימורים? לא. אבל יש משהו במונח הזה שגורם לי להרגיש ששתינו כן באותה הסירה. אם גם לי יש ישבן גדול בטייץ צמוד, אז זה סימן שגם אני יכולה לקנות את השמלה שהיא "עיצבה" ולהיראות סקסית ושופעת.

תפסיקו לפחד מהמילה שמנה

ג'ס אם בייקר- מושכת ושמנה
עם כל הכבוד, לא באותה סירה של קרדשיאן ובעלות הקימורים | צילום: dailymail.co.uk
הרצון שלנו לנסות ולהגדיר את עצמנו מחדש באמצעות סמנטיקה – או שמנטיקה, אם תרצו - גורם לבלבול ועוינות בקרב מי שאמורות להיות באותה החזית. כי מי היא האישה ה"אמיתית" - זו שיצרה גזרה מקומרת בעזרת שתלי סיליקון, או זו שהגנים שלה העניקו לה מראה דקיק ונערי? זו שמחבקת באהבה את משמניה השופעים, או זו שכל חייה שומרת על קימורים מחוטבים עם דיאטה קפדנית ופילאטיס? והאמנם פרזנטורית במידה 44 היא לא "אמיתית" מספיק לדגמן מותג לנשים במידות 40 ומעלה, גם אם היא גדולה יותר מבעלות קימורים כביונסה וקים קרדשיאן?

אז אולי הגיע הזמן להפסיק לפחד מהמונח הזה, "שמנה", ולקחת עליו בעלות בגאווה כפי שעשו השחורים או ההומואים עם כינויי הגנאי שצרבו בבשרם במשך שנים? כל בחורה בעלת קימורים צריכה להביט במראה ולשאול את עצמה אם היא רואה שם את ג'יי לו או את מליסה מקארת'י, ולהבין שכך או כך - היא לא צריכה להסתתר. אחרי הכל, אם אנחנו לא נחשוש להזדהות עם נשים שמנות שנראות כמונו, גם חברות האופנה ומגזיני הנשים יפסיקו להחביא אותן ולהתעקש לדחוס את כולנו לתוך אותו מחטב במידה 40. ויסלח לי דון דרייפר, אבל אני דווקא מעדיפה את הציטוט של איימי השמנה מתוך "פיץ' פרפקט": "אני קוראת ככה לעצמי, כדי שכלבות רזות כמוכן לא יקראו לי ככה מאחורי הגב".

>> היום אני הכי עפה על עצמי: לא שמעת? ביטחון עצמי זה הסקסי החדש
>> כל החיים לימדו אותי לא לאהוב את עצמי כי אני שמנה

מאקו נשים, עכשיו גם בפייס. אז למה את מחכה?