שנות ה-20 של המאה הקודמת. אמריקה. אם חד הורית. ילד נעלם. שוביניזם מרתיח ורזון מעצבן עוד יותר. כל אלה מרכיבים תמהיל שלא ממש עונה על ההגדרה של סרט בנות קליל, אבל בטח מייצר סרט נשים קשוח. תוסיפי לזה את קלינט איסטווד בתפקיד הבמאי, את אנג'לינה ג'ולי בתפקיד הראשי ועלילה המבוססת על סיפור אמיתי, והרי לך סוחט דמעות מהזן הנשי.
מבלי להיות חובבת דרמות (או אנג'לינה) גדולה, הרי שאת "ההחלפה" קניתי בלי למצמץ. קצת בכי, הרבה אופנה של שנות ה-20 ובעיקר סיפור סוחט דמעות. אלא ש-141 דקות מאוחר יותר, אני מגלה שאני קונה פזיזה מדי ומוכנה למכור את הלוקש שמכרו לי בשליש מהמחיר ששילמתי. ועכשיו ההסברים.
על מה: סיפורה האמיתי של כריסטין קולינס (ג'ולי), אם חד הורית לוולטר בן התשע. כשהיא חוזרת מעוד יום עבודה, היא מגלה שבנה נעלם ויוצאת במסע חיפושים עיקש. חמישה חודשים מאוחר יותר, המשטרה מחזירה לה ילד אבוד. זו מבינה שזהו לא בנה האמיתי ויוצאת למאבק נגד המשטרה, מה שמוביל לסיפור מר-מתוק עם מסר עשיר בפמיניזם ואמונה עצמית.
יכול להיות שתתעצבני: מחוסר האמינות. העלילה, כאמור, מושתתת על סיפורה האמיתי של קולינס, אולם רגעים תמוהים והזויים בתסריט מנתקים אותך מכל אמפתיה ואמינות בסיפור. נדמה שאיסטווד נהיה רך עם השנים, מה שגרם לו להעניק לנו סרט כל-אמריקאי בואכה הולמרק. לא שבנות לא מתות על זה, כן? הבכי של אסיר הנידון למוות, מונולוגים מגוחכים ופסקול מרגיז במיוחד עושים את העבודה. גם אם אכן הדברים התקיימו במציאות אחד לאחד, הם לא עוברים מצלמה וזה רק מרחיק את הצופה מגרעין האמת שבעלילה. חוץ מזה שהסרט ארוך מדי, והרי סגרנו כבר שהאורך לא קובע.
אבל מאוד תאהבי: את הסיפור המהפנט. העלילה שנראית כה מופרכת, היא אכן סיפור אמיתי קשה לעיכול שהתרחש ב-1928. מלבד העובדה שהמשטרה אז חשבה שאימהות כה מטומטמות ואימפוטנטיות שהן יאמינו אם יחזירו להן ילד שאינו שלהן, הרי שהיחס המשפיל, המזלזל והמתנשא לנשים פשוט מעורר את חמתה של כל אחת, גם אם היא לא מירב מיכאלי. ההתפתחויות והפיתולים בעלילה – מינוס התוספות ההוליוודיות – מרתקות, והציפייה למה שעומד לבוא תקועה לך בגרון. אגב, הדבר הראשון שעשיתי בשובי הביתה הייתה לדלות מידע נוסף על הסיפור האמיתי.
אמירה אופנתית: הסרט מצליח לשחזר בצורה נאמנה את המראה של נשות הטוונטיז העליזות. ג'ולי, רזה כגבעול, מתהלכת לה בשלל כובעים מקסימים ומלבבים, כפפות, שמלות אווריריות אך מחמיאות לגוף, תספורת בוב (או אם תרצו שפרה) ואלגנטיות קלאסית. האיפור כבד וקברטי-משהו: עיניים מעושנות, שפתיים אדומות ועור חיוור. מדובר בתצוגת אופנה די ארוכה אך בהחלט מעניינת שגורמת לך לעשות אחד מהשניים: לרוץ לקנות לעצמך כובע או לשאול את עצמך "למה לעזאזל כובע?".
גבר גבר: ג'ון מלקוביץ' רחוק מלהיות בראד פיט, אבל יש משהו בגמד המקריח שעושה לנו את זה. מלקוביץ' מגלם בסרט את הכומר גוסטב בריגלב שנחלץ לעזרתה של קולינס במאבקה במשטרה. הוא האיש הטוב, המשכיל, המתקדם, זה שמוכן ללכת באש ובמים למען הצדק ואם זה לא גבר-גבר, אז מי כן?
הכיני את עצמך לקראש הבא: אופנת שנות ה-20 היא ככל הנראה הדבר הכי נכון בארון – חפשי צבעים כהים אך רומנטיים (בורדו, יין, חומים למיניהם), כובעי לבד קטנים ומחמיאים, סיכות וינטג' עם פרחים ונעלי אוקספורד.
את מי כדאי לך לקחת: חובבי אופנה או אנשים מאוד לא עסוקים.
טישו מישהו: ג'ולי בוכה הרבה בסרט. לא ברור מה בחייה האמיתיים הכין אותה לכל כך הרבה דמעות (מלבד מחסור בשעות שינה), אבל הבכי שלה הוא אחד הדברים האותנטיים על המסך. דרמה אמריקאית קלאסית לא יכולה להרשות לעצמה להותיר עיניים יבשות, אז יש בהחלט סיכוי שתזילי דמעה או שתיים, או שלוש. רק משום במקומות שבהם הייתי אמורה לבכות בעיקר התעצבנתי, וברגעים הלא מאומצים נחנק לי הגרון.
בשורה התחתונה: ארוך, מקומם, אמיתי, אופנתי.