אני חמוטל מרמת השרון, נשואה לאיציק ואמא של נעם (21), עמית (17) וגילי (13), ויש לי הפרעה דו־קוטבית. דו־קוטבית נשמע יותר מתוחכם ממאניה דפרסיה, לא?
איציק בעלי אומר עליי שאני תמיד "על הילוך חמישי": משימתית לפרטי פרטים, תקתקנית חסרת מנוחה. מישהי שאפשר לסמוך עליה. הבית היפה שלנו ברמת השרון תמיד היה פתוח לכל מי שרוצה לקפוץ ל"קפה קטן", לא משנה מתי.
הייתי בת 45 ובתקופה לחוצה בחיים כשההפרעה התפרצה. בדיוק התחלתי להשתלב בעסק המשפחתי, שמתמחה במערכות תקשורת והתרעה, וניסיתי להרים שם פרויקט חדש, ובמקביל התנדבתי כראשת שבט בצופים, ושם נדרשתי רוב הזמן לתפקד תחת לחץ ולקבל החלטות מורכבות. גם בבית הייתה שנה לא פשוטה, כל ילד והקשיים שלו באותה תקופה. נכנסתי לסערת רגשות נוראית ולכאוס רגשי והתחלתי להרגיש גלי חרדה, שהופיעו בצורת קלאוסטרופוביה ותחושות פיזיות לא נעימות.
בפעם הראשונה זה קרה בכניסה ל"דיאלוג בחשכה" בחולון. עמדתי להיכנס לפעילות במוזיאון, אבל איך שעמדתי לעשות את הצעד הראשון לתוך החשכה קפאתי. הרגשתי לחץ ודפיקות לב מואצות והבנתי שאין מצב שאני נכנסת לשם. מיד הבנתי שהתחושות הפיזיות נובעות מהחרדה. בפעם השנייה זה קרה באמצע אימון בחדר כושר – פתאום הרגשתי שהחדר סוגר עליי ושאין לי אויר.
הפעם השלישית כבר הדליקה נורה אדומה, או לפחות הייתה צריכה להדליק. היינו בטיול במג'רסה, ותוך כדי הליכה במים כשמשני הצדדים קנים, הרגשתי לפתע שאין לי אויר והתחלתי לחפש איפה אפשר לצאת מהערוץ לשטח הפתוח. הבנתי שזו הרגשה לא נורמלית, החזקתי בבעלי ותיארתי לו את ההרגשה והתחלתי בנשימות עמוקות ודיבור שהסיח את דעתי עד שהגענו לאחת הבריכות ושם חזרתי לעצמי.
"העובדים הקיפו אותי ונשאו אותי על כפיים לתוך המעלית"
באותה התקופה התחילו להשתלט עליי מחשבות טורדניות והשינה שלי הפכה לא שקטה. שלב המאניה שלי אופיין בהתנהגות אובססיבית, בשלל רעיונות יצירתיים, בדיבור בלתי פוסק עד כדי אובדן קול (הייתי ממשיכה לדבר בכל זאת, בלי קול), בתחושה שיש לי כוחות על ושאני יכולה בקלות לתקן עוולות בעולם. היו לי כל הזמן רעיונות לעשות דברים גדולים, והרגשתי שאני רואה בצורה ברורה איך הדברים קורים. הרגשתי שאני שליחה מלמעלה שצריכה להוביל את המהלך ולסחוף אחרי את כולם, ואם מישהו היה מנסה לעצור אותי או מביע התנגדות לרעיונות שלי, הוא היה חוטף את נחת לשוני.
הדבר שהכי בלט הוא שככל שהסביבה נהייתה דואגת וחרדה לשלומי, הרגשתי יותר ויותר שהם חונקים אותי. מאז ומתמיד הייתי אישה עצמאית, ולא יכולתי לסבול את הניסיון של כולם להגיד לי מה נכון לי ומה לא. כל הזמן הייתי עסוקה בלהרגיע את הסביבה, וזה שאב ממני אנרגיות ורק הגביר את סערת הנפש.
ואז נסעתי עם בעלי לחופשה בניו יורק. זו הייתה "חופשה לא נורמלית": כל יומיים החלפנו מלון, כי זה נראה לי מגניב. כמעט ולא אכלתי וגם לא ישנתי הרבה, ובכל זאת הייתי מלאת אנרגיות ודברתי ללא הפסקה, כל הזמן פיתחתי שיחות עם אנשים אקראיים שנתקלתי בהם ברחוב ונראו לי מעניינים. היו לי שתי היתקלויות עם המשטרה: מוכר בחנות ביקש ממני לצאת מהחנות כי הוא הרגיש שאני מטרידה אותו או חשד שאני מנסה לגנוב פריטים, וכשסירבתי הוא הזמין את המשטרה, ובפעם אחרת הזמינו שוטרים בבר שבילינו בו, כי הלהקה שניגנה שם לא שרה שיר שביקשתי וזה הטריף אותי והתפרצתי.
במשחק כדורסל במדיסון סקוואר גרדן גיליתי שנעלמה לי כפפה מהכיס. דרשתי שאחד העובדים ייקח אותי למחלקת אבדות ומציאות, וכשהוא סירב התיישבתי על הרצפה והודעתי שאני לא זזה משם עד שיגיע המנהל. כל העובדים הקיפו אותי ונשאו אותי על כפיים לתוך המעלית, שם חיכה לי בעלי. כל הסצנות החריגות האלה ממש לא הפחידו אותי, להיפך: הן גרמו לי להרגיש שאני חיה על הקצה ואוספת חוויות מגניבות.
"הרגשתי נבגדת, לא רציתי לראות את בעלי"
חזרנו מניו יורק בכסאח. בעלי היה מפורק וחסר אונים והרגשתי שהוא כבר לא איתי, חשבתי שהוא עבר לצד של כל היתר. הילדים היו אצל הוריי. ואז, בסביבות 11 בבוקר, אחרי לילה ללא שינה, נכנסו הביתה שני פרמדיקים והודיעו לי שאני חייבת לבוא איתם ל'שלוותה'. הסברתי להם שקרתה פה טעות.
זה היה סיוט. לא האמנתי שזה קורה לי. הם ניסו להרגיע אותי שרק לוקחים אותי לבדיקה ואם הכל בסדר ישחררו אותי, אבל בליבי ידעתי שאם אגיע לשם לא ישחררו אותי. הם נשארו בבית במשך כמה שעות, תוך כדי שאני מנסה לשכנע אותם ללכת משם ולהניח לי לנפשי והם מסבירים לי שאין אופציה כזו. התקשרתי לפסיכיאטר שלי, שאמר לי מספר שבועות קודם לכן שאני במצב של היפר שתואם את האינטנסיביות של חיי ושזה יחלוף מעצמו, וביקשתי ממנו שיחלץ לעזרתי כי הוריי לקחו את הילדים ללא הסכמתי. מה שלא ידעתי הוא שיום קודם לכן בעלי והוריי יצרו איתו קשר, תארו לו את המצב והוא המליץ על הוראת בדיקה מהפסיכיאטר המחוזי.
היום אני יודעת שלפני הצעד החריף של אשפוז כפוי יכלו לעשות למעני עוד כמה דברים: למשל, אפשר היה להגיע אליי הביתה לביקור בית ולנסות לשכנע אותי שהמצב חמור, ואפילו לציין שאם לא אשתף פעולה לא תהיה ברירה אלא לעבור לתהליך בכפייה. אני מאמינה שזה היה גורם לי לשתף פעולה. אבל בחיים צריך מזל, ושלי לא שיחק באותו היום. הפסיכיאטר שלי היה שייך לאסכולת בתי החולים, וזה היה הפתרון היחידי שהוא הכיר.
כשהפרמדיקים ראו שאני לא מתכוונת לשתף פעולה, הם הזמינו את המשטרה. השוטרים לא הפגינו סבלנות רבה והיו מאד תקיפים, מצב שגורם לכל אדם - ובפרט במצב של מאניה - להרגיש מאוים ולהפוך לתוקפני. אחד מהשוטרים שלף אזיקים ושם לי על הידיים, ושלושתם הרימו אותי על הידיים במטרה להוציא אותי מהבית לאמבולנס שחיכה בחוץ. התעשתי והבנתי שבקרב הזה הפסדתי, ולכן אני צריכה כרגע להיכנע. דרשתי שיורידו אותי ויסירו את האזיקים ושאני אצא איתם, וכך היה.
הדרך הייתה הזויה. הרגשתי נבגדת שבעלי לא דיבר איתי לפני כן על ההחלטה לאשפז אותי, ולא רציתי לראות אותו. בן דוד שלי היה היחיד שבאמת הבין אותי והצליח להכיל אותי באותו הרגע, והוא התלווה אלי. כשהגעתי למיון אבחנו אותי והוחלט לאשפז אותי. סירבתי והופעל עליי הליך של אשפוז בכפייה.
ישבתי על הספסל במרפסת של המחלקה בשלוותה. חתול שחור התקרב אליי והישיר אליי מבט, ביקש את אישורי להתקרב. אני ממש לא אוהבת חתולים, אבל באותו הרגע, בודדה ומותשת, לא יכולתי לעמוד בפניו. אפשרתי לו לטפס ולהתיישב על רגליי. ליטפתי אותו, והדמעות לא הפסיקו לרדת. מצאתי עצמי מדברת אליו: "אתה בן חורין, חופשי ללכת מפה מתי שאתה רק רוצה, אבל אני לא. אני כלואה פה, נגד רצוני. נתונה לחסדיהם של אחרים. חסרת שליטה על חיי. אתה קולט מה קרה לי, ככה באמצע החיים?"
בכדי לאשפז אדם בכפייה, דרושה אבחנה פסיכיאטרית עם חשד למחלת נפש וחשש למסוכנות, לאדם עצמו או לסביבה. התקף מאני מאופיין באיומים על הסביבה שיכולים להפחיד, ובמקרה שלי היו ילדים בתמונה והם היו מאוד מבוהלים. למעשה, הם אלה שביקשו מאבא שלהם שיעשה משהו. בסך הכל הייתי בבית החולים חודשיים. אחרי מספר שבועות תחת השגחה קיבלתי את האבחון הסופי – מאניה דיפרסיה.
היום אני מתנדבת בעמותת אנוש, והשיעור הכי חשוב שקבלתי בזכות החשיפה לעולם בריאות הנפש הוא ללמוד לנהל את המחלה שלי ולא להיות מנוהלת על ידה. להבין שהמחלה לא מגדירה אותי, אבל היא חלק ממני. אני אדם עם מודעות גבוהה ואחריות, אז למדתי מתי ללחוץ על הברקס ולא להעמיס על עצמי. למדתי להיות קשובה לעצמי ולא לנסות להוכיח לעצמי ולעולם שאני מסוגלת לעשות הכל.
קשה לי לקבל את האנשים שמרשים לעצמם להגיד לי משפטים בסגנון "אל תעמיסי על עצמך, תדאגי לבריאות שלך" - הם לא היו אומרים כזה דבר לאדם סכרתי שאוכל עוגה. למזלי, אני כמעט ולא נתקלת בהערות פוגעניות. אני מניחה שזה בגלל שאני כל כך פתוחה עם הנושא. אני צוחקת על זה כל הזמן, וכשמתחילים לעצבן אותי אני יכולה להגיד "תפסיקו לעצבן אותי או שאני אקבל שוב פעם מאניה".
צריך לשתף כמה שיותר. שיבינו, שיידעו, שיפסיקו להתבייש, ובעיקר, שיידעו לבקש עזרה נכונה. אם זה קרה לי, זה יכול לקרות לכל אחד - הרי מחלות הנפש חוצות מין, מגדר, דת ומצב סוציו־אקונומי. חייבים לדבר על זה, בדיוק כמו שמדברים על שאר המחלות. אין במה להתבייש.
ב- 3/6 תספר חמוטל את סיפורה במסגרת ההרצאה "פתאום באמצע החיים" במפגש "עדיף" – מועדון צרכנות לאנשים עם מגבלות, שהוקם במטרה להביא לשיפור איכות החיים של אנשים עם מגבלות באמצעות הנחות והטבות למוצרים, שירותים, טכנולוגיות והצעות מכל תחומי החיים.