שמי המלא הוא מיכל רוזן מילגרום רוטשילד מור, אבל רשמית אני מיכל מילגרום. בעלי ואני במה שנקרא פרק ב'. יש לנו חמישה ילדים: שלושה ילדתי, שניים קיבלתי במתנה. הבנות הביולוגיות שלי (15,13 ו-11) והילדים הביולוגיים של בעלי (תאומים בן ובת בני 12) הכריזו על עצמם כעל אחים בערך שבועיים מהרגע שנפגשו לראשונה, לפני כמעט חמש שנים. החיבור ביניהם היה טבעי מאוד ומאז הם חיים כאחים לכל דבר: רבים, מתחבקים ובעיקר מהווים חבורה מאוחדת שלא ניתנת להפרדה. וההורים שלי קיבלו אותם כנכדים שווים לכל דבר.

כשבעלי וגרושתו, לימור, נפרדו, לפני שבע שנים, היה להם ברור שכזוג הם איומים - אבל שהם מחוברים ממש, דומים ונהדרים כחברים, ולכן עד היום הם קרובים ונמצאים במערכת יחסים מצוינת. ברור שלעיתים יש חילוקי דעות, וזה רק נורמלי - אבל הבסיס של הקשר ביניהם מאוד נכון.

כאשר נוצרה המשפחה החדשה מהר מאוד הבנו, לימור ואני, שאנחנו שותפות. החיים החליטו בשבילנו שאנחנו משפחה, אז הרמנו את המושכות וגילנו שאנחנו מתחברות ושנהדר לנו לשתף פעולה. התאומים חיים עם לימור ובעלה השני בצפון, ליד עכו, ואנחנו חיים במושב נווה ירק ליד הוד השרון - אבל הילדים מגיעים אלינו אחת לכל סוף שבוע שני, ובשל המרחק גם בכל חג או חופשה למספר ימים לפחות. כאשר הילדים אצלי, הם שלי לכל דבר: לכל חיבוק, נזיפה, שופינג או סתם מילה טובה. בעלי ואני מתנהלים כמו כל משפחה, אבא אמא ילדים, גם אם לא אנחנו שהבאנו אותם לעולם.

במהלך השגרה אנחנו משתפים פעולה. לימור, שמהווה את המשמורנית הראשית, מתייעצת ומשתפת רבות את בעלי בכל החלטה. האמת היא שיש גם דברים ששתינו מסכמות בינינו ישירות - דברים הנוגעים לילדים או סתם התייעצות שבכלל נוגעת לחיים הפרטיים של כל אחת מאיתנו. בקיצור ברור לארבעתנו: ללימור ובעלה ולבעלי ולי, שהסיפור בינינו משפחתי, ושיתוף פעולה חשוב לכולנו.

בעלי מיד אמר לה: את ישנה אצלנו

לפני מספר חודשים בעלה של לימור עבר תאונת דרכים רצינית ואושפז בבית חולים במרכז. לימור עזבה הכל, הביאה את הילדים אלינו ונשארה ליד בעלה יום וליל, כשהיא בקושי מצליחה לחזור מדי כמה ימים לצפון לפתוח את הקליניקה שלה. חיה על כיסא ליד המיטה של בעלה, אשת חייל אמיתית.

אבל אז בעלה הועבר לשיקום בבית לוינשטיין, ולימור כבר לא יכולה לישון על הכורסא לידו ובטח לא לחזור כל יום הביתה. בעלי לא היסס לשנייה, החליף איתי מבט, ראה שאני מסכימה - ומיד אמר לה: "את ישנה אצלנו, בית לוינשטיין זה רבע שעה מאיתנו".

אבל הבית שלנו כבר עמוס בחמישה ילדים. מיד פניתי להורים שלי שגרים בסמיכות אלינו, ואמא שלי אמרה: "שום דבר, אנחנו מעמידים לרשותה את הקומה העליונה, יש לה שם חדר, מקלחת, מרפסת ומה שהיא צריכה".

וככה, במשך תקופה יוצאת גרושתי – ככה אני קוראת לה בחיבה - בכל בוקר מבית הוריי הישר לבעלה בנסיעה פשוטה של רבע שעה, ובערב חוזרת לקומה העליונה בבית של ההורים המדהימים שלי. בדרך היא עוצרת לשתות קפה איתנו. הילדים בהיי - יש להם שתי אימהות ואבא בעסקת חבילה. לימור רגועה, הילדים שלה לידה. וככה מצאתי אותה ערב אחד אצלי בסלון, מקפלת לי כביסה...

בסופו של דבר, איך שלא נסתכל על זה - אנחנו משפחה. הבנו שיש לנו את הבחירה, והחיים שלנו הרבה יותר שלווים בזכותה. הלוואי והגרוש שלי היה נכנס גם הוא לחבילה.

הכותבת, מיכל מילגרום, היא מפתחת שיטת MetaFeelings - שינוי מתוך גדילה ותודעה למציאות חדשה