"הפתרון היחיד שאני יכולה להציע לך זה הפלה יזומה", כך אמרה לי הרופאה במיון נשים אליו הגעתי בפעם המי זוכר כמה רק בחודש האחרון. הבטתי בה בעיניים אדומות וכמעט בלי קול אמרתי לה "תעזרי לי" . "מצטערת" השיבה תוך כדי שמקלידה במחשב שלה "אמרתי לך מה אפשר לעשות...". גררתי את עצמי בקושי מן החדר שלה והתיישבתי על הרצפה במסדרון אוחזת בדלי הירוק שלי, חברי הטוב בתקופה האחרונה. אחות רחמנית נגשה אלי ונתנה לי נייר לנקות את הקיא שנמרח לי על השיער ועזרה לי לשכב על המיטה עד שהרופאה תוציא את מכתב האשפוז שלי ואעלה למחלקה.

ושוב הטיפול הקבוע , דוקרים את היד הכאובה ומחברים אותי לעירוי של נוזלים ושל ויטמינים וזופרן (תרופה שמקבלים חולים אונקולוגים) שמטרה לעצור הקאות. כשמכניסים אותי שוב לחדר הרופא אינני מתנגדת. אני שוכבת שם, מנותקת לחלוטין, בוהה בתקרה. הרופא מסובב אלי את המסך "תראי זה הלב שלו", אומר הרופא. אני מביטה במסך באדישות  ותחושה של כעס מציפה אותי כשאני רואה הנקודה הקטנה הזאת מהבהבת במסך, הנקודה הזאת שגורמת לי להיות חצי מתה, הנקודה הזאת שלימים תגדל ותהיה הילדה שלי, זאת שתעניק לי את הזכות להיות אימא.

אני גל, בת 28, אימא לעופרי בת 4 וחצי ולארבל בן שנה וחצי. כדי להביא את ילדיי לעולם נאלצתי לעבור תשעה חודשי גיהנום. תשעה חודשים בהם הקאתי יום יום  ללא הפסקה, עד שאיבדתי את הנוזלים בגופי ועל הדרך איבדתי גם את שפיותי. עד השבוע ה20 להריון לא הייתי מסוגלת לאכול כמעט כלום ובטח שלא לשתות. למעשה, התזונה שלי הייתה בעיקר שקית עירוי של נוזלים, ויטמינים וזופרן. העירוי הוא מה שעזר לי להשאיר את התינוק שלי בבטן, כי בלעדיו אני חושבת שלא הייתי מצליחה לשמור את ההריון. למה שחוויתי בהריונות שלי יש שם, קוראים לזה היפראמזיס גרבידרום- שפירושו הקאות יתר. מדובר במצב שלרוב מתרחש בין השבוע הרביעי לשבוע ה-12 להיריון. נשים עם היפראמזיס לרוב מקיאות מספר רב של פעמים במשך היום, ומאבדות %5 או יותר ממשקל גופן, הקאות אלו מלוות בהתייבשות שניתן לאמוד בבדיקות דם ושתן.  אחוז גבוה מהנשים סובלות מכך עד הלידה.

לקראת יום המודעות להיפראמזיס גרבידרום שחל מחר (15.05) חשוב לי לשתף את הסיפור האישי שלי. סיפור שמספר את סיפורן של 2% מהנשים בעולם, שגם הן מתמודדות עם המחלה הזאת במהלך ההריונות שלהן. חשוב לי שהחברה תגלה אמפתיה לאותן נשים, ושלא יקטינו את הקושי כי מדובר במחלה אמיתית. 

אני חושבת שהדבר שהכי הקשה עלי בהריונות שלי זה תחושת הזלזול שלעיתים קבלתי מהסביבה. עם הקושי הפיזי הצלחתי להתמודד, ההקאות הבלתי פוסקות, הפצעים בוושט מההקאות, גם עם הכאבים בקיבה התמודדתי ועם איבוד השליטה בהטלת שתן והפחד מהרגע שאגיע לאובדן הכרה. אולם הקושי הנפשי של אובדן העצמאות, התחושה שהפכתי להיות נטל על הקרובים אלי , וכשיש ילדים אז גם התחושה הנוראית שאת לא מסוגלת להיות אימא.  עם אלו לא הייתי מסוגלת להתמודד. בכל רגע משבר, כמו למשל שאני מתקשרת לשכנה ושואלת אם היא יכולה לתת לילדה שלי ארוחת ערב, הנפש שלי הייתה נפצעת, לא הצלחתי להשלים עם המצב אליו הגעתי.

היו פעמים שנתקלתי באנשים שזלזלו במחלה שלי, "כולן מקיאות בהריון . זאת לא מחלה" או "זה הכול בראש שלך תשתי מים ותפסיקי לבכות" אמירות כאלו היו שוברות אותי וגורמות לי לפעמים לתהות, אולי באמת אני מגזימה? אבל למזלי, הגעתי לרופאה טובה שהבינה את הקושי שלי והתייחסה בכובד ראש למה שאני עוברת. היא ראתה  שאני סובלת ועזרה לי כמה שיכלה כדי שאצליח לשרוד את ההריון.

אין תרופה שמרפאה היפראמזיס גרבידרום. יש כל מיני תרופות שמטרתן להקל על הסימפטומים, כמו תרופות נוגדות הקאות ובחילות או תרופות לכאבים בקיבה ובוושט. כל אלו מקלים במידה מסוימת אך לא פותרים לגמרי את הבעיה. למעשה, התרופה היחידה למחלה הזאת היא ללדת.

 

זקוקה לעזרה? פני לקבוצת הפייסבוק היפראמזיס גרבידרום- קבוצת תמיכה שם היא תקבל תמיכה נפשית, והמלצות לדברים שיכולים להקל מניסיון של נשים שעוברות בדיוק את מה שהיא עוברת.

 

בימים אלה מתקיימת סדנא טיפולית דיגיטלית לנשים הסובלות מהתסמונת בנושא פיתוח חוסן. בסדנא משתתפות נשים שכרגע בהריון ונשים שלאחר ההריון שסבלות מהיפראמזיס והשלכותיו. את הסדנא מעביר הפסיכולוג הקליני ד״ר אבי מרדלר במסגרת מיזם סדנאות טיפוליות של המרכז הארצי לוידאו תרפיה. לפרטים נוספים