הגוף עדיין בוהק מזיעה, הדופק עוד גבוה ושובל האדרנלין עוקב אחריי מהרגע בו ירדתי מהבמה.
מזווית העין אני מצליחה לקלוט את המורה הכי קשוחה וביקורתית שהייתה לי לבלט. אני צועדת לעברה, מלאת סיפוק. הסולו הגדול מאחוריי ואני בת ה-19 מצפה למוצא פיה.
היא מחייכת. "אח, כמה שאת יפה!", אומרתבביטחון ונעלמת.
לא הצלחתי לקבל את זה כמחמאה. התעצבנתי. יפה? מה הקשר? מה קרה ל"עבודה טובה", ל"איזה שיפור נהדר" - או לחילופין ל"לא מספיק חזק", "לא מספיק יציב", "לא מספיק מעניין"? היא בחרה להשתמש ב"אח, כמה שאת יפה", ומחמיאות ככל שיהיו, חוסר הרלוונטיות של המילים האלה בהקשר הזה הפך אותן לפוגעניות בשבילי.
תמיד עמדתי על במות. וכשלא על במות, מול מצלמות. וכשלא מול מצלמות או במות, אז מול מראות, בחזרות. הערות על המראה שלי לא זרות לי, והוא הפך עם השנים - במודע או שלא - למרכז ההגדרה שלי, בין אם אני מסיימת מיוזעת סולו שעבדתי עליו קשה, ובין אם אני מאופרת ומישירה מבט למצלמה. עם השנים למדתי להשתמש בו, כמו בשריר מפותח. הוא עזר לי להתבלט ובחלוף הזמן גם להתפרנס. אז איך מצאתי את עצמי בגיל 25 עומדת מול הדבר הכי מובן מאליו בחיים שלי - הפנים שלי, ומגלה שאנחנו במלחמה? לאן נעלם הפרטנר הנאמן שלי? איך הגעתי לסיטואציה מופרכת בה אני בוכה בעודי מצחצחת שיניים מול אותן פנים שאני רואה כל יום?
אקנה מרדני, יציקת בטון בדמות שיער, קמטוטים, שחורים. לכל אלה רופאת הנשים לא הכינה אותי כשרשמה לי גלולות לפני עשור. יש בזה היגיון מסוים: לא נהוג לכתוב בעלון לצרכן על תופעות הלוואי שעלולות להיגרם עם הפסקת הכדורים, ולא עם נטילתם.
הפסקתי ליטול גלולות. ההבנה שבכל ערב בתשע השנים האחרונות אני לוקחת כדור קסם שאין לי באמת מושג מה הוא מכיל וכיצד הוא עובד, הבהילה אותי פתאום. כרקדנית שחונכה להתייחס לגופה כאל מקדש, כטבעונית שלא רוצה להכניס למחזור הדם מוצרים מן החי שמסתבר שמצויים בגלולות ובכלל כאדם ששואף לחיות את חייו בצורה הטבעית ביותר, זה פשוט לא הסתדר לי יותר. אז פשוט הפסקתי.
מעולם לא טרחתי להרהר יותר מדי מה זה גלולה. ידעתי שזה משהו שקשור להורמונים, אבל האם ילדה בת 16 במגמת מחול אמורה בכלל לדעת מה הם הורמונים? וכך עברו להן השנים, ובעודי בת 25 גיליתי בעל כורחי מה הם הורמונים וכמה השפעה יש להם על הגוף ועל המוח, במיוחד כשהם לא נמצאים באיזון.
אחרי תשע שנות דיקטטורה שבהן גופי חי תחת שלטון הגלולות, הוצאתי אותו לחופשי. הוא קיבל את חופש הביטוי - ולא היסס לנצל אף הזדמנות כדי לצעוק עליי את מה שעובר עליו. ועם כל צעקה כזאת, כל פצע, כל קרזול - הביטחון העצמי שלי צעד עוד צעד אחורה, אל אחורי הקלעים. "מה קורה לי?!?!" "מאיפה צצו כל החצ'קונים האלה?" "איך אני אמורה למכור מוצרי קוסמטיקה כשהעור שלי כל כך לא אסתטי?" שאלתי בתסכול.
"אלו שינויים הורמונאליים", אמרו לי, "זה יעבור עוד כמה חודשים"; "הגוף מתאושש, תני לו זמן".
מתאושש? זאת לא מילה קצת דרמטית? מה כבר עשיתי לו שהוא צריך להתאושש?
צפיתי בגוף שלי מוחה ועמדתי מולו חסרת אונים לחלוטין. עם זה אני צריכה לחיות מעכשיו? שיער אסוף לגולגול וטייח מייקאפ שלא באמת מכסה את כל הפצעים, השערות והקמטוטים החדשים שהחליטו להתנחל לי על הפרצוף?
לא משנה כמה פעמים הסביבה שלי ניחמה אותי וניסתה להסביר לי שכמה נקודות על הפנים ושיער מקורזל לא אמורים להשפיע על הקריירה שלי, אני ראיתי אסון. ולא משנה כמה נשים אמרו לי שבסופו של דבר זה יעבור, אני התאבלתי על דמות שלא האמנתי שאראה שוב. שינוי המראה שלי, אחרי שנים של עיסוק בלתי פוסק בו מצדי ומצד הסביבה, הפך למשבר זהות. מי אני בלי היופי שלי? אני בכלל רוצה לדעת? ומה אני כן יודעת על עצמי?
ידעתי שאני חייבת להתנגד לדחף שלי לתקן את הבעיות עם החלקות, רקוטאן, הזרקות או כל פתרון מלאכותי אחר, ולהתיישב בשיעור שהחיים דרשו ממני נוכחות חובה בו. שיעור מספר אחת - יש לקבל את המצב כפי שהוא. שיעור מספר שתיים - "אני" ו"עצמי" הם שני דברים שונים.
כמו בכל קלישאה טובה, לראשונה בחיי "יצאתי לחפש את עצמי". ידעתי שאני שם, מתחת לערימות ההורמונים והמחמאות שספגתי כל החיים ויצרו שכבות על גבי שכבות. ידעתי שאני בממד אחר, הרחק מהגדרות מקצועיות, ממגבלות הגוף ומהאסתטיקה. ממד שבו אני לא ניתנת למדידה ולא ניתנת להחלפה. שבו אני מבחינה במה שיש ולא במה שחסר. שבו אני נושמת, קורנת ונאהבת על ידי היקום, ויותר חשוב מזה - על ידי עצמי.
התובנה המדהימה ביותר הייתה שאני לא צריכה לחפש רחוק מדי. לא צריכה לנסוע להודו, או לדרום אמריקה או בכלל לברוח לשום מקום. להפך. כל מה שנדרש היה להפנות את תשומת הלב מהמראה החיצונית למראה הפנימית שנמצאת איתי בכל זמן ובכל מקום, ורק צריך להיות נוכח מספיק כדי להבחין בה. וכשסוף סוף הבחנתי בה, שפשפתי אותה מהאדים שהצטברו עליה אחרי שנים של טמפרטורות גבוהות מדי וגיליתי את ההזנחה שעוללתי לעצמי.
אני עדיין מידה 35 במכנסיים, אבל עליתי מידה בתודעה
עם הרבה סבלנות והכלה, בניתי מחדש את השגרה החדשה של עצמי. כזו עם ספרים בכל בוקר במקום ריצה אוטומטית לרשתות החברתיות. עם פודקאסטים והרצאות במקום פריים טיים. זרעתי בשגרה הזו כתיבה, מדיטציה ומפגשים פיזיים עם אנשים במקום ציפייה לנוטיפיקיישן בווטסאפ. הרחבתי את התודעה, הגברתי את התדר, גיליתי עצמי אופציונאלית שהיא שקטה יותר, שלמה יותר. רקחתי מסכת הזנה לנשמה שלי.
כעבור כמה חודשים הגוף הפיזי שלי הצטרף לשלווה וגם הוא התחיל להתאזן כפי שהובטח לי.
הזמן אכן עשה את שלו והחצ'קונים הפסיקו לצוץ באותה תדירות. הכתמים על העור אמנם מעידים על הקרב שאירע בו, אבל פתאום ההתעסקות בפגמים קטנים נראתה לי מאוד לא רלוונטית. לאט לאט התחלתי לזהות את המראה היציב שעליו נשענתי כל חיי, ואשקר אם אגיד שלא התגעגעתי. לרגעים אפילו הרגשתי כמו אותה בחורה מלאת הביטחון שמיהרתי להספיד לפני כמה חודשים. תמיד הייתה לי נטייה לדרמתיות.
בזהירות יתרה הזדחלתי לאותה ספה מפנקת שחיכתה לי באזור הנוחות. הרשיתי לעצמי לרבוץ רביצה נטולת דאגות תחת כירבולית הלייקים שלי, והופתעתי לגלות שהיא לא הייתה מנחמת כמו שזכרתי. כאילו התכווצה בכביסה והיא פשוט לא יכלה יותר לכסות ולחמם את כולי. למען האמת אני פשוט התרחבתי. מצחיק לכתוב משפט כזה אחרי שנים של עבודה ב"צמצום היקפים".
אז כן, אני עדיין מידה 35 במכנסיים, אבל עליתי מידה בתודעה ואני מתרגלת את הסטייט אוף מיינד החדש שלי כל יום כדי שאוכל להגיע גם למידת תודעה אקסטרה-אקסטרה-אקסטה לארג' ומעבר.
שלוות הנפש שאימצתי כל כך פגיעה במציאות האינסטגרמית שאנו חיים בה. היא דורשת תרגול תמידי, עבודה יומיומית שלא תיגמר לעולם, ואני לוקחת על עצמי את המשימה.
זרים ברחוב אומרים לי לאחרונה, "וואו, את כל כך יפה". אלו מילים שכבר שמעתי בעבר, אבל משהו בטון ובמבט הופך אותן לבעלות משמעות אחרת היום. כאילו אני מצליחה פתאום להיראות. זרים בוהים בהילה שלי ולא בפנים שלי. מחייכים אלי, שואלים עליי ולא מה מספר הטלפון שלי.
ועל כן אחרי שנים של ניסיון בדוגמנות ובאיפור, הגעתי לתובנה שיופי פנימי הוא הפריימר היחיד שבאמת עובד. ניתן להשיג אותו בחינם בכל רגע נתון. רק צריך להפנות את תשומת הלב מהמראה החיצונית למראה הפנימית, לנקות את האדים ולהיות.