גדלתי בעכו בבית דתי לאמא סייעת בבית ספר לילדים עם מוגבלויות ולאב שומר בבית ספר יסודי, אחת מארבעה אחים. בבית הספר סבלתי מחרמות נוראיות. חוויתי השפלות איומות ואלימות מילדים שכפולים ממני בגודל ובגיל. תלמידים שרצו להרגיש טוב עם עצמם תמיד מצאו למה להיטפל ומה לא בסדר: בכיתה ג׳ ילדים מהכתה החרימו אותי בגלל שעשיתי פרצוף לא לטעמם בתמונת המחזור, בכיתה ו' הם החרימו אותי בגלל שיצאה שמועה שקיבלתי מחזור לפני כולן. כל שטות כזו הקפיצה להם את האפשרות לעשות חרם ולהרגיש מלוכדים כקבוצה על מישהו חלש.
היו גם מכות. היו תקופות שהייתי נמנעת מללכת בדרכים מסויימות לבית הספר, כי היו תלמידים שאם הייתי נתקלת בהם הייתי חוטפת מכות או הקנטות. גם כשיום הלימודים הסתיים הייתי מחכה שכולם יתפזרו לפני שהייתי יוצאת בדרך הביתה, כי הייתי מפחדת. היו לא מעט מעשי בריונות גם בחטיבה וגם בתיכון. לא סיפרתי להורים שלי או לאף אחד מהמשפחה, כי לא רציתי לגרום להם לצער. בדיעבד, זאת הייתה טעות.
ביסודי לא היו לי חברים. הייתי מוצאת את עצמי בהפסקות לבד עם הדמיון המפותח שלי, פשוט יושבת ומפליגה לעולמות אחרים. בכיתה ט' הכרתי את החברה הכי טובה שלי, שגם היא חוותה קשיים חברתיים. הילדים לא רצו לשבת לידי ולא רצו לשבת לידה, וככה מצאנו אחת את השניה. אני חושבת שהילדים נטפלו אליי כי מצד אחד היה לי המון ביטחון – בכל מה שקשור לבמה, למשל - אבל בכיתה הייתי מאוד שקטה וקלה להפחדה. באתי מבית כל כך טוב, שהרוע הפתיע אותי מאוד. הילדים ראו איך זה השפיע עליי בצורה כל כך קיצונית, וזה רק הוסיף שמן למדורה.
בכתה ג', מורה מדהימה אחת הוציאה אותי מהשיעור אחרי שלא הצלחתי לעצור את הדמעות, ואמרה לי משהו שתמיד יישאר איתי: היא אמרה שאני צריכה לפתח עור של פיל, עבה ששום דבר לא חודר אותו, בטח שלא מילים, גם לא הקשות ביותר. אני עד היום הולכת עם הדימוי הזה בראש.
למרות החרמות, היה לי צורך להוכיח לעצמי ולכולם שאני שווה ואחרת. עמדתי בראש מועצת התלמידים, השקעתי בנגינה בטובה ובסוף כתה ו' קיבלתי מצטיינת חברתית. כל התלמידים היו בשוק שזה הגיע אליי. ככל שעבר הזמן הבנתי שאני לא מה שהם עשו ממני, אני לא היצור המפוחד הזה שאפשר להשפיע עליו בצורה כזו, אני חזקה.
החיילים התגודדו סביבי וביקשו חתימות. אז הבנתי שאני יפה
מגיל קטן אחי הגדול אמר לי כמה אני ילדה יפה, אבל כמובן שלא האמנתי. כשחזרנו מהחופש הגדול שבין כתה ח' ל-ט', חברה שלי הסתכלה עליי ואמרה שאני נראית לה שונה, בוגרת יותר, זוהרת יותר. בשנה הזו טסנו למוסקבה מטעם התזמורת. הגענו לבסיס צבאי בו התאמנה התזמורת הצבאית של רוסיה, וברגע שהגענו לשם המון חיילים התגודדו אותי, ביקשו ממני לחתום להם ונתנו לי סמלים מהמדים שלהם. כנראה שנראיתי להם נורא שונה בנוף, זה היה הזוי. ברגע הזה הבנתי שאני כנראה יפה.
בכתה י' אחותי הגדולה עשתה לי בוק צילומים והתחילה לנסות לשווק אותי לסוכנויות. הופתעתי, אבל היו כמה סוכנים שרצו לייצג אותי. דחפתי את עצמי בטירוף, הלכתי לצילומים ברבאק, רציתי להוכיח את עצמי. מאז אני מדגמנת, ואני לא מתנצלת שאני מרוויחה טוב מהדוגמנות ושזה מסייע לי כסטודנטית למשחק. השנה אני מסיימת שנה ג' בבית הספר למשחק גודמן בנגב, ומופיעה בכמה הצגות במסגרת בית הספר. כבר בימי בית הספר ידעתי שהחרמות נגדי לא יהיו מה שיגדיר אותי, ידעתי שיש בי הרבה מעבר.
גם היום ילדים חווים חרמות ואלימות בבית הספר, אבל אני חושבת שהיום יש יותר מודעות ויש סיכוי יותר טוב שהסביבה תראה את החלש ותזהה סיטואציות כאלה. כשאני שומעת סיפורים על ילדים שעוברים חרם אני מרגישה מועקה, אני כל כך מזדהה עם המילים הקשות שהם אומרים. אני רוצה להאמין שהתקופה הזו שהם עוברים רק תחזק אותם ותהפוך אותם למבוגרים מתחשבים ורגישים לסביבה שלהם, ולא להפך. לעבור חרם מפתח הסתכלות אחרת על השונה. אני התעצמתי מהמקום הזה. כשאתה ילד זה כל עולמך: החרם סובב אותך ומאפיין את החיים שלך באותה תקופה, וקשה מאוד להסתכל מעבר. אבל אני יכולה להבטיח שיש מעבר, יש הרבה מעבר.