ולריה לרין  (צילום: פאבל לרין)
בת 10. "היו אומרים לי ולריה, שימי אבנים בכיסים שלא תעופי ברוח" | צילום: פאבל לרין

אני ולריה לרין, בת 21, משוחררת טרייה משירות לאומי - ואני בחורה רזה. כמה רזה? אני שוקלת 45 קילו. במשך כשש שנים חוויתי בעיות דימוי גוף, הפרעות אכילה וסקיני שיימניג מהחברה שסבבה אותי.

בתור ילדה הייתי הילדה הכי קטנה ועדינה בגן. הכל היה טוב, עוד לא הגעתי לגיל שבו מתעסקים באיך שאני נראית. אהבתי את תשומת הלב שקיבלתי ממבוגרים שצבטו לי בלחי ואמרו לאמא שלי: "תני לה משהו לאכול, אין מה לתפוס כאן!" וצחקקו. 

הבעיה התחילה ביום אחד בבית הספר היסודי, כשהגיעה האחות לשקול את כל הילדים. היא החליטה שאני רזה מדי ושאני חייבת בדיקות מקיפות. הבדיקות נעשו, והתשובות שהתקבלו בישרו שאני ילדה בריאה לחלוטין. ועדיין, מעל הראש שלי, הפצירה הסביבה בהורים שלי להאכיל אותי יותר. פתאום ההתעסקות הזו סביב המשקל שלי קיבלה צורה. פתאום ילדים התחילו לשים לב, וכמובן שקיבלתי שלל הערות מחבריי לכיתה: "ולריה יא רבע עוף!", "ולריה יא דחליל", "שימי אבנים בכיסים שלא תעופי ברוח!". 

"אכלתי בלילות, אכלתי בימים, אכלתי ג'אנק, בצקים ומתוקים, אכלתי עד שהייתי כמעט מקיאה. העיקר להעלות כמה קילו שאולי יגרמו לי להראות כמו אישה ולא כמו ילדה בבית ספר יסודי"

השנים עברו וההתעסקות במשקל שלי, גם של המבוגרים וגם של הילדים, המשיכה. בזמנו לא הקדשתי לה חשיבות, אבל היום אני מבינה כמה זה השפיע עליי, חלחל בתוכי ויצר בי סדק לא מודע - שבעתיד יהפוך לפצע עמוק ומדמם. 

השנים עברו, והנה אני בת 13 - עולה לכיתה ז', מתרגשת בטירוף שעליתי לחטיבה! אני נערה! כבר לא ילדה קטנה. בתקופה ההיא ההתעסקות בנראות שלנו הייתה בשיאה. החודשים עוברים, לכולן גדל החזה, כולן מדברות על חזיות וחוטיני, ורק אני נשארתי עם שטוחה כמו קרש - גם מקדימה וגם מאחורה. לא גבהה, לא משמינה ולא מתפתחת - כאילו ההתפתחות שלי נעצרה אי שם בכיתה ד'. ההערות נזרקו מכל עבר, בעיקר מהבנים, ואם רק נתתי לעצמי לצייץ ולהגיד שזה מעליב אותי, מיד אחת הבנות אמרה לי "סתמי סתמי", כי אם אני רזה אסור לי להתלונן.

ולריה לרין (צילום: פאבל לרין)
"כולן מדברות על חזיות וחוטיני, ורק אני נשארתי עם שטוחה כמו קרש" | צילום: פאבל לרין
ולריה לרין (צילום: פאבל לרין)
"אם רק הסכמתי לעצמי לצייץ ולהגיד שזה מעליב אותי, מיד אחת הבנות אמרה לי 'סתמי סתמי'" | צילום: פאבל לרין

"מה זה, לקחו ניצולות שואה לצילומים?"

היה ערב אחד שלא אשכח. גלשתי בפייסבוק וראיתי פוסט זועם באחת מקבוצות הנשים הגדולות והמוכרות על פרסומת "מזעזעת" בה צולמו נשים שדופות ורזות. קראתי את התגובות והתחלתי לבכות: "מה זה, לקחו ניצולות שואה לצילומים?", "חולות", "נשים לא אמיתיות!", "אישה צריכה שיהיה לה מה לתפוס", "נראות כמו מקלות סנוקר". פתאום הבנתי שככה בדיוק אני נראית. זה הגוף השדוף שלי שם בתמונה. 

האם אני נראית כך? האם אני לא אישה אמיתית? התחלתי לשנוא את עצמי. הפסקתי ללכת לים ולבריכה, התביישתי בכל חלק בגוף שלי. הייתי בוכה מול המראה, צובטת את עצמי ומתוסכלת מזה "שאין מה לתפוס". הפוש-אפ חגג והנסיון להראות שיש לי תחת הרג לי את הגב התחתון. 

אכלתי. אכלתי הרבה. אכלתי בכל הזדמנות וכל דבר שבא ליד. אכלתי בלילות, אכלתי בימים, אכלתי ג'אנק, בצקים ומתוקים, אכלתי עד שהייתי כמעט מקיאה. העיקר להעלות כמה קילו שאולי יגרמו לי להראות כמו אישה ולא כמו ילדה בבית ספר יסודי. לא עליתי אפילו חצי קילו.

מבחוץ נראיתי מופנמת ועדינה, ומבפנים שרפו אותי כעס ורגשות עצורים. ידעתי שאסור להתלונן אם את רזה. יש לך צרות של עשירים, עדיף שתסתמי ותגידי תודה. 

ה"סקיני שמייניג" פגש אותי גם בפן הרפואי. כנערה חוויתי וסת קשה מאוד שתמיד הייתה מלווה בהתעלפויות, מיגרנות, כאבים קשים וחוסר יכולת לתפקד במשך חמישה ימים בחודש. רופא הנשים החליט שזה בגלל שאני רזה מדי ואיים שאם לא אשמין הווסת לא תגיע ולא אוכל להביא ילדים. אחרי הרבה שנים של חרדה ובירורים התברר שאני בכלל חולת אנדומטריוזיס ואין לזה שום קשר למשקל שלי. 

בבית, לשמחתי, לא נתנו לנושא הרזון שלי מקום. ההורים שלי תמיד היו בטוחים שאני הכי יפה בעולם ולא ראו בי שום דבר לא בסדר. אחי הגדול גם רזה מאוד, ולפחות בבית לא הרגשתי חריגה. לצערי, כשגדלתי שיתפתי אותם פחות ופחות במה שעובר עליי כי חשבתי שזה נושא לא לגיטימי להתבכיין עליו. למרות זאת ההורים תמיד ראו אותי וניסו להחמיא לי כמה שאפשר.

בגיל 18 התגייסתי לצבא. חילקו לנו מדי ב' באקראי, בלי לשאול מידה. אני ועוד מספר בנות קיבלנו מדים שגדולים מהמידה שלנו באופן קיצוני, וכשהתלוננו אמרו לנו "שימו חגורה ויהיה בסדר". הבנות האחרות אמרו לנו "סתמו ותגידו תודה שלא קיבלתן מידה שקטנה עליכן". שם גיליתי שיש עוד בנות כמוני שסובלות מהתופעה של הדרה ופגיעה בנשים רזות. 

החלטתי שאני לא נותנת לאף אחד יותר להוריד אותי ונשים כמוני. התחלתי לדבר על זה. בהתחלה עם חברים קרובים ואז במעגלים רחבים יותר. לאט לאט התחלתי תהליך קבלה עצמי שלקח שנתיים ועדיין ממשיך. התחלתי לחפש חנויות מסוימות שמחזיקות את המידות שלי - גיליתי את קטגוריית ה"פטיט" שזה בעצם בגדים לנשים עם מידות גוף קטנות. החלפתי את כל המלתחה שלי והתחלתי להרגיש כמו אישה ולא כמו ילדה.

התחלתי לפתח חוסן ולא לקחת ללב תגובות שאני מקבלת. התחלתי לפתוח את הפה ולכעוס על אנשים שמרשים לעצמם לדבר על הגוף שלי. הפכתי מנערה ביישנית לאישה חזקה ועוצמתית.

עשיתי תהליך ארוך ומייגע מאוד כדי שזה יקרה, אבל כל פוסט ותגובה כנגד אישה רזה עדיין מזיזים לי חלק בלב. תופעת הסקיני שמייניג היא תופעה נרחבת שלא מדברים עליה מספיק. ילדות, נערות ונשים רזות חוות אותה ומפתחות בעקבותיה הפרעות אכילה, שונאות את עצמן ואת איך שהן נראות. 

ולריה לרין  (צילום: פאבל לרין)
"החלפתי את כל המלתחה שלי והתחלתי להרגיש כמו אישה ולא כמו ילדה" | צילום: פאבל לרין
ולריה לרין  (צילום: פאבל לרין)
"כל פוסט ותגובה כנגד אישה רזה עדיין מזיזים לי חלק בלב" | צילום: פאבל לרין

כיום אני כמעט שלמה עם עצמי. בניתי לעצמי חומה ענקית כנגד אותן הערות, הקפתי את עצמי באנשים טובים, כאלו שתומכים בי ויודעים מה להגיד בימים שקצת יותר קשים לי, לדוגמא כשאני מתבאסת מג'ינס שממש אהבתי אבל מידה 32 גדולה עליי ואני שוב מרגישה כמו שלד.

בשנים האחרונות קרה תהליך מבורך שבו החלו לדבר על הקושי של נשים שמנות, על השמיינג והבושה שהן חוות. בעקבות זה התחילו לצאת שירי מוטיבציה, רשתות אופנה החלו להשתמש בתמונות מעצימות ונתנו במה לפוסטים של נשים שמנות שרוצות להשמיע את קולן. התהליך הזה חשוב ויש עוד דרך ארוכה עד שנגיע למטרה, אין ספק. 

מהצד השני, הקושי של הנשים הרזות הפך לטאבו. בעיניי המאבק והשינוי המדהים הזה שאנחנו, הנשים, מנסות לעשות חייב להיות בסימן של כל אישה וכל גוף הוא יפה ולגיטימי, בין אם את רזה, שמנה, גבוהה או נמוכה, וזה המסר שכל כך שחשוב לי להעביר. היד קלה על המקלדת ולמילים שאנשים אומרים יש כוח - ומאחורי כל אמירה כזו עומדת אישה נפלאה שלא קל לה. 

ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il