גדלתי במשפחה חרדית מרובת ילדים. כולנו למדנו בבית הספר שהיה ממוקם מול הבית. אמא שלי הייתה חברה של כל המורים והמורות וכל יום לקחה אותנו לבית הספר והחזירה אותנו. אבא שלי היה אז בעל עסק שעובד מהבית, בעל המון קשרים בקהילה ומקורב לרב השכונה.
כלפי חוץ היינו משפחה רגילה, הולכים בשבת ביחד לבית הכנסת, מטיילים בשכונה. בימי לימודים היינו יורדים אחר הצהריים לחצר לשחק, ואמא שלי הייתה יושבת עם כל האימהות בצד ושומרת עלינו.
אך בתוך הבית המצב היה שונה. בחוץ אמא הייתה אישה חזקה, אמא לביאה שתמיד שמרה עלינו ופינקה אותנו, ובתוך הביתה היא הייתה אישה מוכה - ומול אבא שלי הייתה חלשה מאוד. את מה שאני ושלושה מאחיי עברנו אמא אומרת שלא ידעה.
"הוא גם אהב לראות אותי מבשלת, מכבסת ומסדרת את הבית. זה אולי נשמע רגיל, רק שהוא אהב לראות אותי עושה את זה עירומה"
אין לי ממש זיכרונות מגיל קטן. הזיכרון הראשון שלי הוא מכיתה א', כשהייתי בת שש או שבע. בזיכרון הזה אני על הברכיים של אבא שלי, בלי בגדים, והידיים שלו עליי, נוגעות בי בכל מקום. הוא גם אהב לראות אותי מבשלת, מכבסת ומסדרת את הבית. זה אולי נשמע רגיל, רק שהוא אהב לראות אותי עושה את זה עירומה. בגיל 12 כבר עברתי את ההפלה הראשונה שאותה אני זוכרת. ביצע אותה רופא פרטי שלא דיווח לרשויות, והיום אני יודעת שרישיונו נשלל. אבא גם הקפיד לקחת אותי לקוסמטיקאית כל שבועיים כבר מגיל 10 - כי מי ירצה לשכב עם ערימת שיערות? ולא, גם הקוסמטיקאית לא אמרה כלום.
כנראה שאבא שלי ראה בי גם סוג של נכס, כי בנוסף למה שעשה לי הוא גם השכיר אותי לכל דורש, לפי שעה. אני לא חושבת שהוא אפילו הכיר את האנשים שלהם מכר אותי. היינו מגיעים לדירה כלשהי והוא היה משכנע אותי באיומים להסכים לכל מה שיגידו לי לעשות. לפעמים הוא היה נשאר להסתכל או להשתתף, ולפעמים רק היה בא לקחת אותי אחרי כמה שעות. הוא גם צילם אותי לסרטי פדופיליה.
רע לי בבית
כילדה לא היה לי אמון במבוגרים. כל מי שהכרתי היו אותם חברים של אבא שלי, וכל מבוגר שהייתה לו אינטראקציה איתי פגע בי. כשניסיתי לפנות למורות ולהגיד להן שלא טוב לי בבית, בלי לפרט יותר מדי כי פחדתי, הן לא עזרו לי. בכיתה ב' כבר ניסיתי לברוח מהבית ואחר כך שוב בכיתה ח'. בבית הספר הייתי ילדה מאוד בעייתית, הציונים שלי היו טובים אבל ההתנהגות שלי לא. גם פה אף אחד לא התייחס לזה. לאף אחד לא נדלקה נורה אדומה.
בכיתה ח' שלחתי למורה שלי מכתב ארוך ובו ביקשתי שתעזור לי למצוא פנימייה. במכתב הזהרתי אותה: כתבתי לה שהיא לא חייבת לעזור לי אבל שאסור לה לשתף את ההורים שלי. סיפרתי לה שרע לי בבית בלי לפרט למה. מבחינתי זה היה סוג של מבחן, רציתי לראות אם אצליח לקבל עזרה. לא רק שלא קיבלתי עזרה, המורה עירבה את ההורים שלי ואני קיבלתי מכות ועונשים.
בשנות התיכון הגוף שלי החל להגיב ופיתחתי חום. אחרי הרבה בדיקות ואשפוזים בבית החולים החליטו הרופאים שהסיבה היא נפשית והעבירו אותי לטיפול. גם פה העברתי את הפסיכולוגית מבחן, אמרתי לה שאמא שלי אישה מוכה. היא מיד פנתה להורים ואני החלטתי לא לספר לה מעבר לזה. לפני כמה שנים גיליתי שעל אף שלא סיפרתי כלום הפסיכולוגית שטיפלה בי הרגישה שקורים דברים בבית שלנו, ונערכה כדי להוציא אותי ממנו, אבל לא שיתפה אותי בכך.
במקביל נעזרתי באחת המורות שלי, היחידה ששיתפתי שאבא שלי נוגע בי - גם פה לא מעבר לכך. היא גם הייתה היחידה שהקשיבה, ועזרה לי לברוח מהבית. היא מצאה לי משפחה שאגור אצלה, משהו פרטי ולא מסודר דרך הרווחה.
כל הילדות שלי סבלתי פחות או יותר בשקט, חשבתי שכך אני מגנה על האחים ועל אמא שלי. מתברר שטעיתי, אבל אז זו הייתה המחשבה שהצילה אותי, כיוון שהייתי עסוקה בהישרדות. רק אחרי שברחתי מהבית התחלתי לקלוט מה קרה. לא היה לי מישהו לדאוג לו ואז התפרקתי. הפסקתי לאכול, פגעתי בעצמי ובכיתי שעות. התחילו לעלות לי זיכרונות שכנראה הדחקתי במסגרת ניסיונות ההישרדות שלי.
"היינו מגיעים לדירה כלשהי והוא היה משכנע אותי באיומים להסכים לכל מה שיגידו לי לעשות. לפעמים הוא היה נשאר להסתכל או להשתתף, ולפעמים רק היה בא לקחת אותי אחרי כמה שעות"
המשפחה האומנת הייתה מקסימה, לימדה אותי לעמוד על שלי, לדאוג לעצמי, ובעזרתה התחלתי טיפול יום במחלקה פסיכיאטרית. אחרי כחצי שנה עברתי לאשפוז מלא לתקופה של כחצי שנה. לאחר השחרור חזרתי לבית המשפחה האומנת, חוויתי הרבה דיסוציאציות - מצבים של ריחוק או ניתוק - שגרמו להרבה אי הבנות. לא היה לי את הידע להצביע על הבעיה, הייתי מבולבלת בעצמי בגלל החורים בזיכרון, וכשבאו אלי בהאשמות שאני משקרת לא ידעתי מה לעשות, לא ידעתי איך להסביר את עצמי. בסופו של דבר גם המשפחה האומנת הרימה ידיים וזרקה אותי בגיל 18 מהבית. הייתי לבד, ילדה בת 18 מבולבלת, אבודה ומפוחדת. השכרתי דירות ונפלתי בפח של בעלי דירות וחברות נצלניות, נכנסתי ויצאתי מאשפוזים אחרי ניסיונות אובדניים ועברתי מפסיכולוגית אחת לשנייה בלי פתרון באופק.
האחד שראה את השיגעון ולא ברח
באותה תקופה התחלתי לעבוד כקופאית, ואז הכרתי את מי ששנתיים אחר כך הפך לבעלי. הוא ראה את כל השיגעון שלי ולא ברח. לאט ובסבלנות הוא הצליח לגרום לי לבטוח בו ונהיינו ידידים. הוא ביקר אותי בכל אשפוז והתעניין בי, הוא האדם היחיד בעולם שהיה אכפת לו ממני, האדם היחיד בעולם שהקשיב והאמין.
באחד האשפוזים, אחרי ניסיון אובדני, בעלי, שאז עוד לא היה בעלי, בא לבקר אותי. הוא אמר לי שמהרגע הראשון שראה אותי הוא ידע שאהיה אשתו, הוא הצחיק אותי אבל גם שכנע אותי לתת לו צ'אנס, הוא אמר שהאופציה של התאבדות תמיד תהיה פתוחה בפניי, אז מה אכפת לי לנסות להתחתן איתו?
הסכמתי. כששמעו במחלקה שאני עומדת להתחתן הם דיברו איתו וניסו לשכנע אותו שאני משוגעת מדי, שאני שקרנית ועוד מיליון סיבות לכך שהוא עושה טעות. למזלי הוא לא הקשיב להם.
עברנו לגור ביחד, באותה הדירה, בשני חדרים נפרדים. הוא לא ניסה לעשות צעד קטן לעברי ללא אישורי. אפילו אחרי החתונה ישנו בחדרים נפרדים. כן, הוא האדם הנפלא ביותר שקיים בעולם.
גם אחרי החתונה המשכתי בניסיונות האובדניים ובהרס העצמי, ההבדל היה שהפעם היה לצדי מישהו שהיה לו אכפת, מישהו שחיכה לי ודאג לי. זה גרם לי לחפש דרכים לטפל בעצמי כדי שלא אדאיג אותו, לעשות משהו בשבילו ולדאוג לעצמי - בשבילו.
הגעתי למטפלת מקסימה שנתנה לי את המרחב והזמן. לא דיברנו על מה שקרה, דיברנו על איך העבר משפיע על ההווה, ולאט לאט, בעזרת בעלי, עלינו על הפרעת הזהות הדיסוציאטיבית והתחלתי להתקדם. עדיין הייתי צריכה אשפוזים אבל אלו היו אשפוזים קצרים, ליומיים-שלושה עד שחזרתי לעצמי, ובליווי הדוק של המטפלת שלי. הפסיכיאטר בא לקראתי ושיחרר אותי מוקדם בבוקר בכל פעם כדי שאספיק להגיע בזמן לשיחות עם הפסיכולוגית. הוא הקשיב לי כשאמרתי לו שאני בסדר, וידע לקשור אותי למיטה לזמנים קצובים כשהייתי צריכה את זה - בלי להרוס את האפקט על ידי קשירה משפילה למשך שעות ארוכות.
אחרי המון עבודה קשה הצלחתי להתייצב והחלטנו שהגיע הזמן לילדים. פחדתי מכל הסיטואציה של הלידה שאליה אי אפשר יותר מדי להתכונן מראש כי התסריט לא קבוע, ואחרי הרבה התלבטויות החלטנו על קיסרי בהרדמה מלאה. אחרי הלידה, כשהניחו את התינוקת בידיים שלי, בכיתי, לא האמנתי שהדבר הקטן הזה שלי. הסתכלתי עליה, חיבקתי אותה וחשבתי על זה שאני בעצם אחראית עליה, אני צריכה לדאוג שתאכל, שתישן, שיהיה לה טוב, שלא יפגעו בה. נאלצתי לסמוך על עצמי. אחרי 3 שנים הבאתי עוד ילדה, שוב בקיסרי ושוב ללא הנקה, כיוון שהמגע היה טריגרי מדי בשבילי.
כשהקטנה שלי הייתה בת שנתיים נפגשתי עם פקידת הסעד של המשפחה שלי. היא סיפרה לי שכל האחים שלי נפגעו - הגדולים מאבא והקטנים מהאחים הגדולים. היום אני בקשר אמא ועם האחים הקטנים שלי. בחרתי לא להיות בקשר עם שני האחים הגדולים שפגעו בקטנים, ולא עם אבא שלי כמובן. אמא שלי לשמחתי התגרשה ממנו ולא גרה איתו.
הגשתי תלונה במשטרה אך כשהתלונה הגיעה לפרקליטות לא הצלחתי לשתף פעולה. ניסיתי להתאבד בכל פעם שקבעו איתי והתיק נסגר.
כיום אני מטופלת במרכז ייעודי לפגיעות מיניות, אני מנהלת אורח חיים דתי אך לא חרדי, עובדת, לומדת ומתנדבת. יש לי שני ילדים מקסימים, זוגיות בריאה ויציבה, והכי חשוב – אני משתדלת להיות אמא אחרת ממה שחוויתי, בשיטת ההורות המקרבת.
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il