הכרתי את בעלי בגיל 21. שנינו היינו סטודנטים לתואר ראשון. היינו כמו כל זוג צעיר שחיי באווירה תל אביבית סטודנטיאלית, הרבה לימודים, בילויים וכיף. לימים הקשר נעשה יותר ויותר רציני והאהבה פרחה.
ידעתי שאיציק גר בצפון, ועם הזמן גם הבנתי שהוא גדל בבית מסורתי. במושגים המאוד חילוניים שלי, לא ממש ידעתי מה זה אומר. הייתי מסונוורת. לאט-לאט, כשהקשר התחזק וכבר היינו נוסעים לסופי שבוע למשפחתו, התחלתי להכיר מושגים כמו חלבי, בשרי, פרווה, כן אור בשבת, לא אור בשבת ועוד. זה לא ממש שינה לי, כי איציק לא נהג במנהגים אלו למעט עישון. כבר אז בשבת הוא לא היה מעשן.
היינו נוסעים, מבלים ומנהלים אורח חיים חילוני לחלוטין. גם לאחר החתונה זה המשיך כך. רציתי שהוריו יבואו לבקר אותנו, אז מיוזמתי דאגתי להפרדה של כלים בבית. היה לי כיור אחד אבל הפרדתי חלב ובשר, ולא בישלתי בשבת. נכנסו לי הביתה סממנים דתיים, אבל לא ייחסתי להם חשיבות. הייתי מאוהבת.
ימים ספורים לפני החתונה אימא שלי לקחה אותי לשיחה ושיקפה לי את המציאות הזו, של ההבדלים בנינו. היא שאלה אם אני בטוחה שזה בסדר לי. אני זוכרת ממש את הרגע, החזקנו ידיים ואני אמרתי לה שאהבה שלנו חזקה ואמיתית, שההבדלים האלה לא ישפיעו עלינו ושאין לה מה לדאוג, אני שלמה עם עצמי לגמרי.
הימים עברו והססטוס קוו נשאר: אין אש בשבת, קידוש ביום שישי, לא מערבבים בשר וחלב וצמים ביום כיפור - קל. מה זה לעומת ערך האהבה והמשפחה. הריבים שלי ושל איציק לא היו סביב זה, הם היו ריבים אחרים, כמו של כל זוג.
"גברים עם כיפה דחו אותי, והנה לבעלי יש כיפה על הראש"
כשהייתי בהריון עם בני הצעיר, אביו של איציק נפטר בפתאומיות. איציק היה מאוד מחובר וקשור לאביו, ומותו היכה בו. בעצם, בפעם הראשונה בחייו איציק התמודד עם צער עמוק. כמי שבא ממשפחה מסורתית, היה עליו לומר קדיש שלוש פעמים ביום בבית הכנסת.
מכאן ועד ההתחזקות שלו הדרך הייתה די קצרה. הימים עברו והם היו קשים מנשוא מבחינתי. לא אהבתי את מה שראיתי, כעסתי על זה אבל לא אמרתי כלום. ניסיתי להיות אמפטית לכאב שלו והייתה בי התקווה שזו תהיה רק שנת האבל ואחרי זה השגרה תחזור.
היא לא חזרה.
החיים השתנו מהקצה לקצה. פתאום הוא מניח תפילין כל בוקר, מתפלל שלוש פעמים ביום, הפסיק לנסוע בשבת, לא רואה טלוויזיה, הולך לבית כנסת בשישי ובשבת. היו לנו המון ריבים, שלא לומר מלחמות. כנראה שכל אחד נלחם על הטריטוריה שלו: אני על החילוניות שלי ושל ילדיי, והוא על אמונתו שהתחזקה והטקסים שנלוו אליה.
מבחינתי, זו לא הייתה רק שאלה של איך לנהל את חיי ואת חיי ילדי – זה היה יותר מזה. גדלתי בבית עם השקפה חילונית אפיקורסית, וככל שהוא דיבר בעד הדת בי עלו רק הגיגי הילדות כמו "דרוס כל דוס והשמד כל חרד". ככל שהוא רצה לשמור אני רציתי לכפור. גברים עם כיפה היו דבר דוחה בעיניי, והנה בעלי יושב מולי ויש לו כיפה על הראש. לא יכולתי לסבול את זה. נלחמתי עם עצמי, אבל למלחמות האלה היו מחירים של ריחוק, טינה וכעס.
משהו בכל זאת החזיק בינינו. היום אני מבינה שזה היה ערך המשפחתיות שהוא ערך עליון אצל שנינו. אז שמרנו על המשפחה, ופחות שמרנו על הזוגיות. בסוף, כשאיציק הבין שהוא עומד לאבד אותי, הוא הסכים ללכת לטיפול. בסופו של דבר, בכל משבר שהיה לנו - היה זה איציק שנלחם עלינו, ואני התרככתי מול נחישותו. מגיע לו שאפו גדול על כך, כי הרווח הוא עד היום של כולנו.
הטיפול הראשון עזר לנו מאוד. בנינו קווי סטטוס חדשים וברורים בבית, מה כן ומה לא. איציק הבין שהדרך שלו היא שלו, אבל לא שלי ושל ילדינו. הוא הבין שהוא לא יכול והוא גם לא רוצה לכפות עליי ועל הילדים כלום. הוא עשה המון ויתורים, למשל, הוא היה שמח שהילדים יקבלו חינוך דתי, אבל הבין את הקושי שבדבר והם למדו ביסודי בבית ספר רגיל ובחטיבה ותיכון בבית ספר בקיבוץ. הטלוויזיה בשבת דולקת כשהוא לא נוכח, והוא יודע את זה. אם הוא לא היה מתפשר, אין סיכוי שהיינו נשארים ביחד. למדנו לחיות בהכלה ואמפטיה כל אחד לדרכו ולאמונתו. למדנו לתקשר, להקשיב. נפטרנו מהמגננות שכל אחד שם על עצמו כי הרגיש מאוים מהדרך של האחר.
הילדים שלנו גדלו כחילוניים לגמרי, אבל למדו להעריך את הזולת באופן שאין בהרבה בתים. בשבת אנחנו עורכים ארוחה חגיגית עם קידוש, וכולם אוהבים את ארוחת השבת ומחכים לה. הילדים יודעים שאצל סבתא זהבה לא מדליקים או מכבים את האורות ובטח לא לוקחים לשם טלפון לארוחות חג. המשפחה של איציק יודעת שהילדים ואני לא שומרים שבת, אבל אנחנו לא מחצינים את זה מולם. אנחנו מכבדים את הצד האחר שיודע את האמת, אבל מעדיף לא להתעסק בה כי היא מכאיבה ולא מועילה.
איציק ואני עברנו הרבה עליות ומורדות. הדברים הטריוויאליים והקטנים של החיים פוגשים אותך בכל מקום כמעט: מבילויים בסוף השבוע, כשאיציק היה נשאר לבד בבית כשאנחנו היינו יוצאים לנסיעה; בחגים, כשלחגוג עם המשפחה שלי הפך לעניין בלתי אפשרי בגלל ענייני הכשרות; החיפוש אחר מסעדות כשרות בלבד, בחופשות בחו"ל ובכל ההתנהלות בנושאי מזון, ובעוד הרבה אספקטים של החיים.
לקח לנו כמה שנים טובות למצוא את הנתיב המאוד מיוחד שעובד לנו. היום, מניסיון של שנים כמי שחיה זוגיות כזו, שעברה טיפול זוגי וכמטפלת זוגית בעצמה, אני יודעת שבסופו של דבר זה עניין של בחירה. רק אם אתה בוחר להישאר עם בן/בת הזוג שלך אתה יכול להתחיל תהליך טיפולי, שבעזרתו יכול כל זוג למצוא את הנתיב הנכון שיעבוד לו.
הכותבת, טל בוקריס, היא מאמנת אישית שמתמחה באימון אישי, זוגי והורות
ומה הסיפור שלך? יש לך סיפור? נשמח לשמוע אותו: women@mako.co.il
