"מה קרה לך?", "זה תאונת דרכים?", "זה לכל החיים?", "יא פרח, איזו ילדה יפה", "חבל עלייך", "שאלוהים ישלח לך רפואה שלמה". לכולם יש מה להגיד. כולם חושבים שהם הראשונים לשאול או להעיר, ובטוחים שזה הכי לגיטימי בעולם.
קוראים לי נוי צברי, ואני בת 26. גדלתי ברחובות, ומאז גיל 12 אני יושבת על כיסא גלגלים. בכתה ו', במסיבת יומולדת של חברה, קפצתי לבריכה קפיצת ראש. לא שמתי לב שהמים היו רדודים מדי, נתקעתי עם הראש בקרקעית הבריכה ושברתי חוליה בצוואר. מאותו רגע נהייתי משותקת.
עברתי כמה ניתוחים ושיקום של שנה בבית חולים. בהתחלה, כמובן, הרגשתי שהתרסקו לי החיים, ואיתם גם כל המחשבות הטובות או האופטימיות שאפשר לחשוב. אבל אחרי כמה שנים הבנתי שכן, הכיסא שלי מושך הרבה תשומת לב, אבל אני יכולה לעשות ממנו ומעצמי מה שרק ארצה. הבנתי שאני יכולה לבחור שיסתכלו עליי במבט מרחם ואני יכולה לבחור לחייך, להתלבש, להתאפר, להרגיש מלכה - וככה גם העולם יראה אותי.
אז התחלתי בלזייף מבחוץ קצת חיוכים, להכריח את עצמי להתלבש. ופתאום הרגשתי שההתעסקות בלהראות טוב עושה לי טוב, ויותר מזה – פתאם כבר לא ראיתי מבטים מרחמים. השאלות החומלות התחלפו במבטי פליאה: לאנשים לא הסתדר שלמרות שאני נכה, אני לא נראית עצובה ולא מוזנחת, אלא ההיפך.
אני זוכרת ממש טוב איך לילה אחד ניגש אליי בבר בחור אחד, התחיל לדבר איתי ואחרי כמה דקות שיחה שאל: "רגע, אני חייב להבין, את באמת בכיסא גלגלים או שזה בכאילו? כי את לא נראית". בפעם אחרת הלכתי עם חברות להופעה, והתקרבתי עם כיסא הגלגלים ממש לקדמת הבמה כדי שלא יסתירו לי. בחורה בגילי התקרבה ואמרה שאני מפריעה לה, שהיא יודעת שאני סתם משחקת אותה נכה: "יאללה קומי על מי את עובדת", היא אמרה לי. הערות כאלה מרגיזות אותי, כי מי קבע איך אדם בכיסא גלגלים אמור להיראות? אבל מצד שני, זה מחמיא לי - כי אולי זו הדרך של הבחור ההוא בבר ושל הבחורה הזו בהופעה להגיד שאני נראית טוב.
לנכה אסור להרגיש סקסית
כששואלים אותי אם יש לי חבר, בתקופות שהתשובה היא כן תמיד השאלה הבאה היא האם גם לו יש איזושהי נכות. היו לי כמה מערכות יחסים משמעותיות בחיים, ובאף אחת מהן לבן הזוג שלי לא הייתה נכות. לפחות לא כזו שנראית לעין, כי הרי כולנו נכים בצורה כזאת או אחרת.
קלטתי שיש פער בין הצורה בה אני תופסת את עצמי לבין האופן בו החברה תופסת אותי. הבנתי שלפי החברה, לנכה אסור להיראות טוב ולהרגיש סקסית - הבנתי שיש פה בעיה שצריך לסדר. מאז ומתמיד הייתי מחוברת לעולם האופנה, והחלטתי שעיסוק במראה חיצוני של נכים יכול להיות כלי מעולה לשינוי תפיסה מקובעת של שנים.
בינתיים כבר עברתי לגור לבד בתל אביב (עם מטפלת), למדתי גלישת גלים, אני נוהגת לכל מקום בכוחות עצמי ולומדת לתואר ראשון. יש לי בלוג ואני מעבירה הרצאות תחת הכותרת "ארבעה גלגלים ואודם". לפני כשבוע הפקתי בשיתוף מועדון עדיף, מועדון צרכנות לאנשים עם מגבלות, תצוגת אופנה מיוחדת, שכל הדוגמנים בה היו מתמודדים עם מגבלה כזו או אחרת, חלקן נראות לעין וחלקן לא. כולם מוצלחים, כולם יפים, כולם אנשים מיוחדים ושמחים בחלקם וכולם מתרגשים לעשות עוד צעד בדרך לשינוי משמעותי בחברה שלנו.
