את בעלי הכרתי ברחוב. כשהכרנו לא ידעתי שהוא כבר שלושה חודשים עוקב אחרי ולומד עלי הכל. במקום זה נשביתי בקסמו והתחתנו. אבל האידיליה הזו לא החזיקה הרבה זמן. מהר מאוד התחילה אלימות פיזית כלכלית ורגשית. היינו נשואים 20 שנים והבאנו לעולם ארבעה ילדים אלא שלאורך כל השנים האלימות הייתה קשה מנשוא: השארת סימנים כחולים על הגוף, משיכה בשערות, חבטות בכל הגוף, שבירת אף ואלימות כלכלית. קללות מלוכלכות: 'זונה', 'שרמוטה'. הוא השאיר אותי בלי כסף לחלב לילדים.
לצערי, כאשה מוכה היה לי מאד קשה להחליט להתגרש מחשש שלא אוכל לפרנס את ילדיי ולא אוכל לעמוד בנטל המשפחה ללא בטחון כלכלי וללא דירה. השתכרתי מעט. פחדתי שארצח ברגע שאחליט להתגרש מבעל קנאי ואובססיבי וזה גם לי להישאר נשואה וחיה בהישרדות יום יומית.
החששות שלי התבררו כמוצדקים – כשהודעתי לבעלי שאנחנו מתגרשים הוא לא קיבל את זה וניסה לרצוח אותי. היה לו ברור שאם אני לא איתו, לא אהיה עם אף גבר. באמצע הלילה הרגשתי סכין על הצוואר. למזלי, הילדים קמו וצעקו והוא ברח. הילדים היו אז בני 13 15 ו- 6. הבת הגדולה בת ה20 לא הייתה בבית, אחרת הייתה רוצחת אותו. הקב"ה שמר עלינו.
למרות הטראומה שחוויתי, אזרתי אומץ וניגשתי לרבנות להגיש בקשה להתגרש – אלא שאז התחיל סיוט מסוג אחר.
למרות האלימות, למרות ההיסטוריה הקשה, למרות העובדה שלאיש היו 10 תיקים פליליים ושהיה משתמש בסמים. בית הדין היה אטום לגמרי לבקשתי להתגרש. הייתי בעשרות דיונים בהם הדיינים התעקשו על שלום בית רק בגלל שזה מה שהוא אמר שהוא רוצה, מבלי לקחת בחשבון את מה שאני רוצה. כשסיפרתי להם על האלימות הם השיבו: "לא נורא אם הוא יכה אותך תלכי למרכז לנשים מוכות".
כמעט 9 שנים הייתי מסורבת גט. עגונה. ארבע שנים בהן הייתי כלואה בכלא של גבר שהתעלל וממשיך להתעלל בי באמצעות בתי הדין הרבניים שהמשיכו להציע לי לוותר על כל רכושי כדי לקבל גט. לא הסכמתי. הרגשתי תלויה באוויר, החיים נעצרו, לא ישנתי בלילות. הוא ביקש שאוותר על הרבה רכוש: בתים, רכב, הפנסיה, סוג כזה של בעל שחושב שאני קניין שלו ושולט בי ביד רמה. הדיינים אמרו לי: 'את מעגנת את עצמך כי את לא מוותרת על הרכוש, תוותרי ותקבלי גט'. לא ויתרתי על כלום. למה שאוותר?
אני אישה כמו כל הנשים בישראל, לא עשיתי שום דבר רע, פרנסתי את ילדיי כמו גדולה, ב-7 בבוקר כבר הייתי נוסעת באוטובוסים בדרכי לעבודה כאשר הוא היה נוסע במרצדס. למה אני נסעתי באוטובוסים? כי אני "סמרטוט", כי לא הוא אשם, המדינה נותנת לו אישור להכות אותי. אם יש לו 10 תיקים פליליים במשטרה והוא לא רוצה לתת גט אז הוא לא ייתן גט.
4 וחצי שנים אחרי שהגשתי תביעת גירושין, באמצע התהליך התקוע, חברה סיפרה לי ארגון "מבוי סתום". התקשרתי, ואמרו לי "כן, אנחנו כאן בשבילך". קיבלתי המון ביטחון. פתאום יש לי אבא ואמא בתהליך. עם מבוי סתום נאבקתי על הגט ארבע שנים נוספות. הוא ניסה להתנות את הגט בכך שאוותר על הרכוש ועל מזונות, אבל אני לא ויתרתי. אחרי שהוא סוף סוף נכנע ונתן גט. המאבק בבית המשפט בסוגיות האלה נמשך 5 שנים נוספות. אבל לפחות הייתי חופשיה ממנו. נולדתי מחדש.
לא הרבה יודעים, אבל בתענית אסתר מציינים את יום העגונה הבינלאומי. איני יכולה שלא להזדהות עם היום הזה אחרי שעברתי מסכת ייסורים עם בעלי לשעבר. אני אמשיך ואשתף את הסיפור שלי. אין לכם ולכן מושג כמה נשים מסורבות גט ועגונות זקוקות שסיפורן יישמע ושיעזרו להם להגיע לחירות שלהן. הלוואי ולא נצטרך לציין את היום הזה בכלל.
לציון "יום העגונה" מקיים הערב ארגון "מבוי סתום" טקס הקראת עדויות במתחם התחנה הראשונה בירושלים. לפרטים לחצו כאן