בגיל 15 אובחנתי כחולת קרוהן. לקח כחודש לאבחן את המחלה באופן סופי, כשאחד הסימפטומים הראשונים היה אבדן משקל דרסטי שנבע, בעיקר, מזה שפשוט פחדתי לאכול.
קרוהן היא מחלת מעיים כרונית הפוגעת באזורים שונים במערכת העיכול והתסמינים שלה משתנים מעט מאדם לאדם' אבל בדרך כלל גורמים לכאבי בטן חזקים, דימום פנימי, הקאות, ירידה חדה במשקל וספיגה לקויה של מרכיבי מזון חיוניים. חוקרים עדיין לא הצליחו לבודד גורם אחד כאחראי להופעת המחלה, אבל נמצא קשר ישיר למתח נפשי ולחץ.
ההתקף השני היה 9 שנים מאוחר יותר, בשנה הראשונה של התואר הראשון. פוניתי לבית החולים אחרי שכבר לא הצלחתי לדבר מרוב כאבים. בשבוע הראשון ירדתי ארבעה קילו. בשבועיים שאחרי ירדתי עוד שניים. אני יודעת שזה יכול להישמע כמו הבטחה לדיאטה הטרנדית החדשה, אבל הדרך לשם הייתה הרבה פחות אסתטית ממה שמוכרים בפרסומות.
לא יכולתי לצאת מהמיטה בלי להקיא, ללכת יותר משתי דקות בלי להתיישב או להישאר ערה יותר מחמש שעות ברצף. הייתי כל יום אצל רופא אחר, קיבלתי עירויים של שעות וניזונתי בחשש מתפוחי אדמה, כי כל פעם אחרי שאכלתי משהו אחר הרגשתי שמישהו מנסר לי את הבטן מבפנים. ידעתי שכל דבר שאני אכניס לפה יגרום תוך זמן קצר לכאב בטן חד, כזה שאין מה לעשות איתו מלבד מלצעוק כדי לשחרר קצת את התסכול.
כשהתחלתי לחזור לתפקוד חלקי החלו גם להגיע תגובות והערות בלתי פוסקות על המראה שלי. סליחה, לא על המראה – על המשקל. כמעט כל מי שראה אותי החמיא לי על הירידה החדה במשקל, ציין איזה יופי אני נראית, או זרק לי שבקצב הזה אני עוד שניה נעלמת, בליווי קריצה טעונה בשיפוט או קנאה. אז נכון, זה תמיד כיף לקבל מחמאות, אבל עדיין נשאר לי טעם רע בפה (ולא רק בגלל ההקאות) - איך הגענו למצב שבו ברירת המחדל שלנו הוא שרזון שווה למחמאה, בעוד הרזון שלי נבע מכל כך הרבה סבל?
A perfect example of how disgusting weight-loss culture is. She had cancer but their headline is about the weight she lost. She had cancer. https://t.co/PcI4Ok7Uhd
— Liz Black (@TheLizBlack) April 12, 2019
לפני כשבועיים נתקלתי בכותרת: "השחקנית קתי בייטס מציגה גזרה דקה יותר אחרי שירדה 27 ק"ג בעקבות מאבק בסרטן" (תרגום חופשי. למקור). לא "נראית בריאה, חזקה" או אפילו "חוזרת לשגרה אחרי מאבק במחלה" - מציגה גזרה דקה, שזה כמובן שאול לנראית נפלא. בכל מציאות אחרת הייתי מסתכלת על זה כבדיחה, אולי איזו סאטירה על שיטות הדיאטה השונות, אבל לצערי זה היה אמיתי מדי והראה כמה האובססיה לרזון כבר מזמן לא קשורה לבריאות.
אחרי שהחלמתי ההתייחסות למראה לא השתנה אלא רק החליפה קצת צורה. חברות אמרו לי איזה מזל יש לי שהיה לי התקף, ואחרות שאלו כמעט ברצינות גמורה איך הן יכולות לקבל גם קרוהן. הקיצוניות אמרו שהן בטוחות שזה שווה את זה.
קרוהן, הוא לא ״קלקול קיבה נחמד שעובר" - כל קילו שירדתי הכיל בתוכו סבל נוראי רק מלקום בבוקר. אבל למרות המקום הנמוך הזה שהייתי בו, אנשים לא הפסיקו להחמיא לי על איך שאני נראית. כולם התעלמו מזה שאני חיוורת, עם שטפי דם מכל הבדיקות ולשון צהובה באופן תמידי - אני רזה עכשיו, ומסתבר שזו מטרה שמקדשת את כל האמצעים.
היום אני בריאה כבר כמעט חמש שנים, שומרת על עצמי מאוזנת וחוששת על בסיס יומי מההתקף הבא. אז נכון, גם לי יש רגעים שאני רוצה להוריד קילו או שניים, אבל באותו זמן אני מחבקת כל קימור שנוצר מאוכל שלא הקאתי וכל קפל שמראה שאני כבר לא מפחדת לאכול. הגוף שלי הוא ההוכחה שאני חזקה ובריאה, ואני אוהבת אותו ומודה לו כל יום על היכולות לקום בבוקר, לצאת לעבודה ובעיקר לאכול.