אחרי שאבא שלי התחתן בפעם הראשונה והביא שלושה ילדים לעולם, הוא עזב את אשתו ואת הילדים. כעבור כמה שנים הוא התחתן שוב ונולדה לו מאשתו השנייה ילדה נוספת, ולא עבר זמן רב והוא עזב גם אותן. אפשר להגיד שאיש של מערכות יחסים ארוכות הוא לא היה.
אחרי שהספיק לנטוש שתי משפחות הוא הכיר את אמא שלי, שהייתה גרושה עם שלושה ילדים. אמא שלי מספרת שכשגילתה שהיא בהריון היא כל כך שמחה, אפילו שידעה שהיא לא באמת מאוהבת באבא שלי. "את היית המתנה שלי, הייתי הולכת איתך ברחוב וכולם היו נעצרים ומשתגעים מרוב שהיית יפה, בלונדינית עם שיער ממש שקוף וחיוך ענק", תמיד הייתה אומרת לי. קצת אחרי שמלאו לי שלוש הוא עזב.
אמא שלי החליטה שלא לחפש אחריו ולא לדרוש ממנו מזונות. היא סיפרה לי שבאמת לא רצתה ממנו שום דבר יותר. מהתקופה בה חיינו יחד אני זוכרת רק מין פלאשבקים שנחרטו אצלי. אני זוכרת אותו סופר מעשר ומטה, ובכל פעם שמגיע לאחת אמא שלי פותחת את הדלת וחוזרת מהעבודה. זוכרת אותו שם לי קלטת של טלטאביז בטלוויזיה או לוקח אותי לגן שעשועים, והייתה גם פעם שהוא נפל במדרגות.
מעבר לכמה תמונות, סיפורים ששמעתי והנחות שהנחתי עליו לא ידעתי על אבא שלי הרבה. אמא שלי לא הסכימה לספר עליו יותר מדי, אולי בגלל שלא היו יותר מדי דברים טובים לספר. היא ניסתה לגונן עליי ופחדה שבעקבות הדחייה שלו אותי אני אגדל בהרגשה שאני לא רצויה. אני זוכרת אותה אומרת לי שוב ושוב "איזה כיף לנו יחד" או "איזו ילדה אהובה את", אבל בתור ילדה לא הבנתי מה עשיתי לא בסדר ותהיתי אם הוא עזב כי לא נתתי לו להעביר ערוץ מהטלטאביז לחדשות? אולי כי הבהלתי אותו כששברתי את הזרת כשקפצתי מהחומה בדרך לגן השעשועים, למרות שביקש שארד יפה במדרגות?
למרות שהעניקו לי הרבה חום ואהבה בתור ילדה, גם האחים הגדולים מצד אמא, גם הדודים וגם סבתא וסבתא שלי המופלאים, תמיד היה בי את הרצון לדעת על אבא שלי עוד. חברה טובה אמרה לי פעם "תשכחי ממנו כבר, אבא זה גבר אחראי שמגדל אותך ושם בשבילך, אחרת הוא סתם תורם זרע". אבל הספק והרצון להיפגש איתו לא הניחו לי.
יום אחד כשהייתי בת 15 קיבלתי הודעה בפייסבוק מאחד הילדים שלו, האחים שלי. הם סיפרו לי את מה שהם ידעו על העבר שלו, ואת הדברים האלה חיברתי עם מה שסיפר לי קרוב משפחה שלי מצד אמא שעבד במשטרה. במשך שנים הוא אמר שהוא יכול לקחת אותי לראות את אבא שלי, אבל לא חשב שכדאי שאראה אותו במצב שהוא נמצא בו וסיפר משהו על זה שאבא שלי היה מסובך עם עבריינים גדולים. חייתי עם הציפייה שיום אחד אותו קרוב משפחה יקבל אומץ וייקח אותי בכל זאת, עד שלפני שנתיים הוא נפטר במפתיע, וכך גם קצה החוט היחיד שידע על מקום הימצאותו של אבא שלי. בשנים האחרונות שמעתי סיפורים מחברה שעובדת ברווחה על כך שלאחר שעזב אותנו הוא התאסלם והתחתן עם אישה ערביה, ושנולדה לשניים ילדה.
החלק האחרון בפזל
בשנתיים האחרונות חזרתי לחקור ולשאול עליו לא מעט, אולי כי כשאת מתבגרת הרצון להגשים את החלומות ולמצוא את המקום שלך בעולם גדל, וכך גדל גם הרצון לגלות את השורשים שלך. בכל פעם התווסף חלק לפאזל שהיה אמור להשלים לי תמונה על האיש שהיה. רוב הדברים שגיליתי היו קשים. הסתבר שהיה אדם מניפולטיבי והרבה לשקר ולרמות גם את הקרובים אליו, ואפילו ישב בכלא על הונאה. ועדיין, הרצון שלי למצוא ולהיפגש עם האיש הזה התחזק יותר ויותר. חשתי כלפיו רגשות מעורבים. לא היה בי רצון לקבל "חיבוק של אבא". מצד אחד רציתי לדבר איתו, מצד שני לצרוח עליו ולהעמיד אותו במקום, מצד שלישי אולי פשוט לשתוק ולקוות לשמוע את הגרסה שלו, שמי יודע? אולי תגרום לי להרגיש טוב עם עצמי. לנסות להבין אותו, לגלות איך הוא נראה ונשמע מעבר לתמונות ילדות שיש לי, ולהרשות לעצמי סגירת מעגל בנושא הזה כדי להמשיך בחיי.
באחד הערבים הפכתי את האינטרנט. ישבתי עד שעות הלילה המאוחרות על המחשב כדי למצוא איזה קצה חוט. אחרי שעות ארוכות של חיפושים מצאתי כתובת ומספר טלפון, אבל דווקא כשכבר היו בידי את הפרטים לא מצאתי את האומץ להתקשר. יומיים למחרת נפגשתי בבית קפה עם ידיד שלי, ופתאום התמלאתי אומץ. "בוא נתקשר", אמרתי לו וחייגתי את המספר. הידיד הדליק את המצלמה כדי לתפוס את השיחה הראשונה שלי עם אבא שלי, ולא תיאר לעצמו שהוא עומד לצלם את הרגע בו אני מגלה שהוא מת.
לא ידעתי מי יענה לי. הייתי סקפטית, אני מודה. "מי עונה היום לטלפון של בית?", אמרתי, ובאותו הרגע מעבר לקו נשמע קולה של נערה, שבהמשך העבירה לי את אמא שלה שסיפרה לי בלי שום הקדמה או ריכוך שרפי, אבא שלי, מת.
היה רגע בו גיחכתי, לא האמנתי לה. מי יגיד דבר כזה ככה? רציתי לנתק ולשכוח מהשיחה הזאת. העדפתי למצוא משהו אחר, לגלות שהוא סבל ומת זה לא מה שרציתי. אבל מהר מאד ההלם פג, התעשתתי ושאלתי שאלות פרקטיות כמו איפה הוא קבור וכמה זמן הוא כבר מת. היא סיפרה שהוא היה חולה הרבה מאוד זמן, ומת לפני שנתיים.
"הוא באמת מת?" גמגמתי לה שוב. "הוא היה חולה הרבה", היא ממלאת את השתיקה שלי במבטא כבד, "הבת שלנו הייתה קטנה והייתה מראה לו תמונות שלך ככה, הוא היה אומר לה 'תתקשרי ללי', והיא אמרה 'לא אבא', היא הייתה קטנה ולא מבינה. הוא היה רוצה ב-28.05.2017, אולי היה לך הופעה באותו יום, נכון?"
ופתאום קלטתי. "28.05, כן!" הפה שלי נפער, והלב בחיי שלרגע הרגשתי שהפסיק לפעום. אשתו המשיכה, "כן, הוא אמר זה בת שלי, זה ככה, זה ככה, אמרתי לו בסדר-בסדר". תפסתי את הראש ושאלתי "הוא רצה לבוא? זאת הייתה ההופעה הראשונה שלי!"
ב-27.05.2017 נערכה הופעת הבכורה הראשונה שלי במועדון הביט במרכז הכרמל. שבועיים לפני המאורע כל חיפה רושתה בפוסטרים גדולים שמזמינים את ההמון להגיע. מסתבר שאבא שלי, שהיה מאוד חולה כבר אז, ראה את הפוסטר וסיפר להן שאני הבת שלו בגאווה. הוא ביקש שיתקשרו אליי כדי שידבר איתי, ויום למחרת רצה הגורל והוא מת.
אני בחורה דרמטית, אולי בגלל שכל מה שקורה לי בחיים לטוב ולרע קורה בגדול, אין אמצע. אבל לגלות שאבא שלי עזב, התאסלם, התחתן, חלה, מת ונקבר בלי שידעתי ועוד יום אחרי שנשרקה שריקת הפתיחה של הקריירה שלי, זה לא משהו שחשבתי שאפגוש. כל כך חיכיתי לצעוק עליו, לגעור בו, ולפרוק את הכעסים - ובסוף פגשתי תמונה של מצבה עליה כתוב בערבית רפאל ירחמיאל זהר, נולד בשנת 24.01.1954 עד שנת 28.05.2017.
בהמשך אשתו שלחה לי גם תמונות מהשנה האחרונה שלו. הגבר בתמונות האלה כלל לא דומה לגבר שאני זוכרת ורואה בתמונות ילדות ובטוח שלא נראה כמו מישהו שאפשר לכעוס עליו. כל השנים האלה הם חיו ממש מתחת לאף שלי, בחיפה.
לא חשבתי שייקח לי זמן לעכל את הסיפור הזה, אני טובה בלעבד דברים מהר ולהמשיך הלאה. אבל האמת היא שלמרות שאני משדרת עסקים כרגיל, כבר כמעט שבועיים עברו מאז שגיליתי את הבשורה ואני לא מצליחה לישון בלילות וגם לבכות עדיין לא הצלחתי. הסובבים אותי חושבים שמיותר יהיה להיפגש עם האמא והילדה, הם טוענים שזה יעשה לי רע ואולי הם צודקים.
כשסיפרתי לאמא שלי את הסיפור היא הייתה בהלם, קשה לה להגיב לזה בפניי ואני מתארת לעצמי שמהרבה סיבות, אבל היא כמו כמעט כל החברים הקרובים שלי לא הרגישו צורך לנחם או לדבר איתי על זה כי בסופו של דבר, הם לא רואים איך הוא קשור אליי מלבד העובדה הביולוגית. אולי בגלל שלא דיברתי עליו יותר מדי, אבל אין ספק שהדמות של האיש מהתמונות ליוותה אותי והעסיקה לי הרבה את המחשבות. אני לא יודעת איך מתאבלים על אדם שכועסים עליו ומאוכזבים ממנו כל כך ואם אני אמורה להתאבל עליו בכלל, אבל אני כן יודעת שהתרופה הכי טובה היא לסלוח ולשחרר. אפילו אם לא בשבילו, בשבילי.
לי זוהר היא זמרת, שחקנית ודוגמנית
