זה היה הקשר הרציני הראשון שלי. לפניה הייתי עם גברים, אבל כבר כמה שנים שרציתי והסתקרנתי לגבי נשים. כנערה לא ממש הבנתי את האופציה של גם וגם, אז אחרי תחושות של חוסר הצלחה עם גברים בחרתי להתמסר לקול שהיה בתוכי כבר הרבה זמן. חשבתי שעם אישה יהיה לי יותר עומק, רגש וחיבור.
אחרי כמה שנים של חיפושים כושלים, היא מצאה אותי באתר היכרויות. זה היה קסום. היא כתבה לי כל הזמן, שלחה תמונות של פרחים והקדישה לי שירים, ממש כמו שחלמתי. היה לה סיפור חיים קשה ולא הייתה לה תמיכה מהמשפחה. היום אני יודעת שבמובן מסוים רציתי להציל אותה. חשבתי שאיתי היא סוף-סוף תפרח, ראיתי את הטוב שבה.
האלימות לא התרחשה ביום אחד. זה התחיל בהתקפי קנאה על כל קשר קרוב שהיה לי, עד שמצאתי את עצמי מתרחקת מחברים וממשפחה. הגנתי עליה, הבנתי והכלתי את התפרצויות הכעס שהיו לה מכל דבר קטן. חייתי בתחושה שמי שאני זה אף פעם לא מספיק, שאני צריכה להיזהר לא להרגיז אותה. הרגשתי שאני הולכת כל הזמן על ביצים.
פעם אחת רבנו על משהו שטותי. היא יצאה מהבית בטריקה ושלחה לי תמונה של המראה שנתתי לה, עליה הייתה הקדשה אוהבת, מנופצת. אז עוד לא הבנתי כמה הביטוי האלים הזה חמור. אחרי שנה יחד, מעט אחרי שעברנו לגור ביחד, הקו נחצה והיא הרביצה לי בפעם הראשונה. אומנם הפעמים שהיא הרימה עליי יד היו מעטות, אבל מהרגע שזה קרה משהו מהותי השתנה. רבנו המון, ואני לא יודעת למה אף אחד מהשכנים לא קרא אף פעם למשטרה.
בריב אחד היא באה אליי כשהייתי בשירותים והצליפה בי עם הקצה של החוט של שואב האבק. הרגשתי חוסר אונים, שאין לי איך להתגונן. נשאר לי סימן כחול על הרגל עוד שבועות אחר כך. אני זוכרת את עצמי יום אחד לבד בבית, מסתכלת על עצמי במראה עם שפה תחתונה פצועה, ממש כמו בסרטים של נשים מוכות. אני זוכרת שאמרתי לעצמי: "את אשכרה אישה מוכה". זאת הייתה תובנה מצמררת.
"פחדתי לעזוב ושהיא תהרוג אותי – היא אומנם לא איימה עליי, אבל המבט שלה בעיניים כשהיא הייתה מקנאה או נעלבת היה כל כך מפחיד שזה הרגיש כאילו היא יכולה לעשות את זה"
אחרי כשנה שבה גרנו יחד, אמרתי לה שאי אפשר להמשיך ככה והתחלנו ללכת לטיפול. הטיפול נתן לי אשליה ותקווה שמשהו יכול להשתנות. היה לי שם מרחב שהגן עליי, יכולתי לומר לה את מה שאני רוצה להגיד בלי פחד. למדנו לתקשר טוב יותר.
לא פגשתי כמעט חברים בלעדיה, וכשזה קרה הייתי מתכתבת איתה לאורך כל המפגש ועוברת סצנות קנאה. פעם הלכתי בלעדיה למסיבת יום הולדת שארגנו לחבר, ולראשונה בחיי העזתי לשיר מול קהל. עבדתי על זה כמה שבועות, זאת הייתה חוויה מדהימה, וכשחזרתי הביתה סיפרתי לה על זה. חששתי, אבל ציפיתי להערכה ולחיזוק על האומץ שלי. היא אמרה: "לא היית עושה את ההופעה הזאת אם הייתי שם", וזה היה לי ברור שלא. במקום פירגון, קיבלתי סצנת קנאה היסטרית.
השוטרים הבינו יותר טוב ממה שאני יכולתי להבין
חשבתי שאם ניפרד, אני תמיד אתגעגע ואתחרט שלא גרמתי לזה לעבוד. רגעי הקסם, התקווה לשינוי, האהבה והטוטאליות שהייתה לנו גרמו לי להישאר. אבל הכוח שהיה לה עליי דרך מניפולציות רגשיות היה חזק, בעיקר כי פחדתי שלא אמצא לעולם אהבה חזקה כזאת. הפכתי לדהויה יותר ויותר. בשלב מסוים מצאתי את עצמי עם מחשבות אובדניות.
מצד אחד פחדתי להישאר ולהביא איתה ילדים, אבל גם פחדתי לעזוב ושהיא תהרוג אותי – היא אומנם לא איימה עליי, אבל המבט שלה בעיניים כשהיא הייתה מקנאה או נעלבת היה כל כך מפחיד שזה הרגיש כאילו היא יכולה לעשות את זה, לאבד שליטה.
יום אחד ריב בוקר מטופש הסלים, והגיע למצב בו נסענו במכונית והיא ניסתה להוציא את המפתח מהסוויץ' בזמן שנהגתי. עצרתי בצד וברחתי, רק עם הטלפון הנייד ביד. הזמנתי משטרה והם אמרו שהם מגיעים, אבל הם לא מצאו אותי כי הטלפון עבר בטעות למצב חסימת שיחות. בינתיים הרוחות נרגעו וחזרנו היא ואני הביתה; כשהיינו בפתח הבית והודעתי לה שאנחנו נפרדות, היא קיבלה טלפון משוטרת שדרשה שנגיע לתחנה הקרובה מיד. המתנו שם שעות יחד, אני והתוקפת שלי, עד שחקרו אותנו.
כבר הייתה לנו שיחה מסכמת, היא אמרה לי לא להגיד דברים שיפגעו בה כי "הם לא מבינים מה יש בינינו". בדיעבד כנראה שהם הבינו יותר ממה שאני יכולתי להבין בעצמי. אז עוד חשבתי שנהיה חברות טובות אחרי הפרידה, לא ידעתי שיהיו לי חיים כל כך הרבה יותר טובים בלעדיה. כשהיא הייתה בחקירה, דיברתי עם חברות ועם ההורים וגיליתי שהמשטרה הגיעה אליהם כשלא עניתי, ושהם כבר עשו אחד ועוד אחד והבינו מה קרה. חברות הגיעו להיות איתי וגם ההורים התארגנו להגיע. כשהיא יצאה, הודיעו לי שהיא קיבלה צו הרחקה של חמישה ימים.
זה היה המפגש האחרון שלנו. רק אחרי שנים ראיתי אותה במקרה. אני לא יודעת אם אי פעם אסלח לה. עם השנים למדתי לסלוח לעצמי על שהייתי איתה. אחרי הפרידה הכרתי חברים חדשים, חזרתי לנשום ולהרגיש בטוחה בבית שלי.
קיבלתי הרבה תמיכה מהסביבה שלי, ורק כשהייתי במצב בטוח מחוץ לקשר התבהרה לי חומרת המצב שהייתי נתונה בו במהלכו. המסע הזה עזר לי לחזק את עצמי, נפתחתי לעוד טכניקות לריפוי עצמי, ידעתי שעברתי משהו שאני לא יכולה להתמודד איתו לבד. בנוסף, גיליתי שאני יכולה להיות רצויה ונחשקת בתחום הרומנטי - בניגוד למה שחשבתי כשהייתי בתוך הקשר.
הכותבת, פלא עדי ברייר, מלווה תהליכים של הגשמה עצמית בסדנאות ובמפגשים אישיים בשיטת "בדרך הפלא" המאפשרת ליצור שינוי בעזרת כלים מנטליים, רגשיים, רוחניים ופרקטיים