מעיין מרום  (צילום: שרי עוז)
מעיין מרום שטרן. "הכתיבה היא כלי חזק יותר מכל כדור הרגעה" | צילום: שרי עוז

מעיין מרום (שטרן), 29, אלעד | מורה, יוצרת ומנחת סדנאות משחק וכתיבה

עד לפני שנתיים נתתי הכל למען התלמידים שלי, אבל ההשקעה וההתמסרות האינסופית גבו מחיר משמעותי מהחיים האישיים שלי. אני לא יכולה לספור את כמות הפעמים שאמרתי לאמא שלי שאני לא יכולה לבוא לבקר אותה, או את מספר הפעמים שבן הזוג שלי חיכה לי במיטה שעות עד שנרדם. אני זוכרת יום חופשי אחד שבו קבעתי עם אחי הגדול שעבר תקופה קשה, אבל בסוף ביטלתי בגלל איזה פרויקט מהעבודה. "רק כשאני אמות יהיה לך זמן בשבילי?!", הוא אמר לי, והמילים שלו דקרו לי את הלב. אבל כל החלטה לשנות את המציאות הזאת לא צלחה באמת. הייתי בטוחה שלפני כל הדברים שאני "רוצה" לעשות, יש את הרשימה של "החייבת", והעבודה כמעט תמיד תפסה את המקום הראשון.

עד שלפני כשנתיים, בזמן שהייתי בעבודה, קיבלתי שיחת טלפון. בצד השני נשמע קול מלחיץ שאמר לי לבוא בדחיפות לבית החולים, כי אחי הקטן בן ה-22 היה מעורב בתאונת דרכים. לרגע עוד מצאתי את עצמי מתלבטת אם לצאת מיד או לסיים כמה דברים, אבל אחרי כמה שניות של הלם יצאתי לדרך כשהמחשבות מתחילות להשתולל. ניסיתי להרגיע את עצמי ואת אמא שלי בטלפון עם משפטים של "הוא יהיה בסדר", "לא משנה מה הפגיעה, איתמרי חזק, נהיה לצדו, הוא ישתקם ויעבור את זה". הגעתי לבית חולים ראשונה ורצתי במסדרונות כמו משוגעת כדי לחבק את אח שלי שנפצע.

"התקשרתי לשאר אחיי ושיקרתי בלית ברירה שהמצב של איתמר אנוש, בזמן שדמעות חונקות לי את הגרון"

מול חדר הטראומה חיכתה לי דלת סגורה ורופא. הוא שאל אם באתי לבד ובת כמה אני, דרש ממני לשבת ועם מבט עצוב בעיניים אמר לי את הנורא מכל: "לא היה מה לעשות, אחיך הגיע לכאן שהוא כבר לא בין החיים". הסתכלתי עליו ושתקתי. הלב רצה לצרוח אבל הראש שלי רק חשב על אמא שלי שעוד רגע תבוא. איך אומרים לה דבר כזה?

לא הצלחתי לנשום אבל ידעתי שאסור לי ליפול עכשיו. התקשרתי לשאר אחיי ושיקרתי בלית ברירה שהמצב של איתמר אנוש בזמן שדמעות חונקות לי את הגרון. כשהם הגיעו והבינו שהוא כבר לא איתנו עמדנו שעות לידו, לא מוכנים לעזוב. חיבקנו אותו חזק כשאנחנו מסרבים להאמין שהוא לא בחיים. משם המשכנו כפופים ושבורים הביתה, לקרוע חולצה ולשבת שבעה.

אחי הגדול רוני, שהיה כמו האבא במשפחה לאחר גירושי הוריי, הרגיש הכל בעוצמות מאוד חזקות. לראות ככה את איתמר ללא חיים היה עבורו ממש כמו לראות את הבן שלו שוכב שם. הוא היה מרוסק בימי השבעה. הוא לא הצליח לעצום לרגע את העיניים והסתובב בלילות בבית חסר מנוחה. ביום האחרון של השבעה, בדרך לקבר הטרי של איתמר, קיבל רוני דום לב, כשאף אחד מאיתנו לא היה לידו כדי להזעיק עזרה בזמן. האמבולנס שהגיע הביא את רוני ישירות לחדר טיפול נמרץ, שהיה צמוד לחדר שבו היה איתמר בדיוק לפני שבוע. במקום לבית קברות רצנו לבית החולים. אותו רופא פגש אותנו ועם עיניים רטובות הוא הסתכל על אמא שלי ואמר: "אני זוכר אותך ואני כל כך מצטער להגיד לך - אבל הבן שלך הגיע לפה עם מוות מוחי, הוא היה המון זמן בלי שהגיע חמצן לתאי המוח, זה נראה מצב בלתי הפיך".

"זה לא יכול להיות!", "אין מצב שלא יהיה פה נס!", "אנחנו נקרע את השמיים!", צרחתי במסדרונות המחלקה. באמצע היום עלינו לקבר הטרי של איתמר בלי רוני, עם עיניים אדומות ולב שפוחד פחד מוות לאבד עוד אח. לאחר שלושה ימים שבהם רוני שוטט בין שני העולמות כשהוא מונשם ומורדם, הלב שלו הפסיק לפעום. בזמן שאנחנו חיבקנו את תלולית העפר של איתמר, רוני כבר היה בדרך אליו לתת לו חיבוק נצח – כשהוא בן 31. משותקים ומרוסקים קרענו עוד חולצה וישבנו 14 יום שבעה.

מעיין מרום  (צילום: קובי שירה)
קרענו עוד חולצה. מעיין ושני אחיה ביום חתונתה | צילום: קובי שירה
מעיין מרום
איך חוזרים לחיים אחרי המוות? אחיה של מעיין

כמישהי שגדלה במשפחה דתית, האמונה שבי באותם ימים עמדה במבחן מציאות קשה מאוד. החיים שלנו איבדו שליטה. משלושה אחים ושתי אחיות נהיינו שתי אחיות ואח. הלב שלנו נשבר לרסיסים. החלל היה עצום. נכנסנו לשנת אבל כפולה בלי תחושת זמן והשאלה איך חוזרים לחיים אחרי המוות הדהדה בי חזק.

יום אחד//

חודש וחצי אחרי האסון המשפחתי שלנו נפתחה שנת לימודים חדשה. אני זוכרת שלא חשבתי על עצמי, רק על אמא, אבא, אחותי הקטנה והאח היחיד שנשאר לי. ידעתי שאני לא יכולה להרשות לעצמי לטבוע בים הגעגועים המפחיד הזה של האבל. הרגשתי שאני חייבת לייצב קצת את הספינה. חזרתי לחנך את תלמידיי. ברגעי התהום האלו נלחמתי לדבוק בזה, לחזור לעבודה מתוך מטרה להמשיך לחיות - גם בלי לדעת איך.

ידעתי שאסור שהחיים שלי יחזרו להיות אותו הדבר. ידעתי שאסור שהעבודה תנגוס בחיי המשפחה שלי יותר. ידעתי שאני צריכה ללכת לקצה עם החלומות שלי. בזמן השבעה על רוני התקשרתי לבטל את הרישום שלי לתואר השני שלא היה בדיוק מה שהלב שלי רצה, והתחלתי שנתיים של לימודי משחק במקביל לעבודה. רציתי ללמוד ללכת מחדש בתוך במת החיים המשוגעת שלי, רציתי לשלוט ברגשות שלי ולא לתת להם לסחוף אותי. 

בתור מישהי שכתבה שירים למגירה בעתות משבר, הכלי הזה הפך להיות בשבילי חזק יותר מכל כדור הרגעה או שינה. אני זוכרת שכל אסון שקרה לאחרים טלטל אותי וגרם לי לכתוב למשפחה מילים שמדייקות את התחושות ברגעי הקיצון של החיים. מישהי כתבה לי תגובה מאוד מרגשת: "מה שכתבת יכול להיות מדריך לאבלים ולמנחמים, אם מדריך שכזה אפשרי".

בכל שנת האבל הכפולה הייתי צמודה למשפחה שלי יותר מאי פעם וידעתי שזה הדבר הנכון לעשות, ובתוך כל זה נלחמתי לא לשכוח את עצמי. התחלתי טיפול פסיכולוגי וקבוצת תמיכה של אחים שכולים מעמותת "בשביל החיים", הרגשתי שאני עושה המון שינויים בחיים בפרק זמן מאוד קצר, שאני מותחת את הגבולות של עצמי ושכל צעד שאני עושה מרפא אותי.

החיפוש הזה הוביל לפרידה נוספת ברצף הפרידות של חיי. האיש שלי החליט לפרק את הקן שלנו, למרות שהלב שלי רצה לשקם ולבנות אותו מחדש. לקח לי זמן להבין שזאת החלטה נכונה בשבילנו, החלטה נכונה בשביל החיים החדשים שלי. אני בחרתי לחיות מחדש עם החלומות שלי מבלי לפחד ללכת על הקצה כדי להגשים אותם. לחיות עם הגעגועים שבי מבלי לפחד לדבר עליהם עם עצמי בקול רם כמו מטומטמת. לחיות את המי יודע כמה שנים שעוד הקציבו לי שם למעלה עם לב שנקרע לשניים, אבל בין העולמות האלו, לתרגל איך לחזור להיות שלם.  

מעיין מרום  (צילום: שרי עוז)
"אסור שהחיים שלי יחזרו להיות אותו הדבר" | צילום: שרי עוז

 שעה-שעה//

6:00 נשימה עמוקה מול השמיים הפתוחים עם כוס שוקו וכמה דקות ארוכות של כתיבה. זו תפילה מול אלוהים אבל רק במילים שלי.

6:30 טיול עם נלה, הכלבה שלי, שעוברת איתי מקרוב את המסע הארוך הזה.

7:10 יוצאת לכבישים העמוסים בדרך לבית הספר עם חלונות פתוחים לרווחה, כשבאוזן מתנגנים בווליום שירים שמרגיעים בי את הסערה ונשארים לאורך כל היום.

8:00-14:00 זמן לתלמידים. הם יודעים שאם אמא, אחי או אחותי מתקשרים - גם באמצע שיעור אני עונה לכמה שניות כדי להרגיע את הלב שהכל בסדר ולא קרה עוד משהו נורא חלילה._OBJ

14:00-15:00 משתדלת לשבץ לעצמי ביומן פסק זמן במרפסת הבית עם משפחתי ולאכול גם אם אין תחושת רעב, כי הגוף צריך דלק בדיוק כמו הנפש (ויש לי נטייה לשכוח את זה לפעמים).

16:00 סדנת משחק וכתיבה יוצרת לטאלנטים בגילאי היסודי. מחכה להתחיל מסלול כזה עם נוער בסיכון.

18:00 חזרות למחזה חדש שבו קיבלתי תפקיד ומרגש בתחילת דרכי כשחקנית.

21:00 זמן למשפחה, לשיח המסכם את היום שהיה, כשהטלפון בצד והטלוויזיה כבויה כדי ששום דבר לא יסיח את דעתי מהמקדש הזה.

23:00-2:00 זמן להגשים חלומות, לחשוב, להתגעגע, להתפזר במילים, לכתוב שירים, לצאת  לדייטים, לעורר את הלב, לחיות באמת כדי שבכל יום אבחר להתחיל לחיות מחדש.

מרגע-לרגע//

תורידו למחסן את ארגזי המילים של האנשים שאומרים לכם מה מותר או מה אסור. תיצמדו ללב, כתובות בו מילים מדויקות יותר למסע שלכם. 

בימים אלו עובדת מעיין על מופע משותף עם היוצרת והזמרת עינת שמל, ומתפעלת את קבוצת הפייסבוק "בין העולמות- היום שאחרי האבל", הנותנת במה פתוחה לכל לב שמתמודד עם חיים לצד השכול    

מכירה אישה שהיא השראה? ספרי לנו שנספר לכולן! women@mako.co.il