ורד, בת 50, תל אביב, תסריטאית
בשנת 1988 שרתתי כמאבחנת בתל השומר, כשיום אחד נסעתי עם עוד כמה חיילים ברכב צבאי והגענו למחסום רכבת. המשכנו לנסוע, אבל בזמן שהיינו על המסילה המחסום מהצד השני נסגר פתאם, ולא השאיר לנו אפשרות להמשיך להתקדם ולחצות אותה. לקח לנו כמה רגעים לקלוט שאנחנו תקועים ושהרכבת תיכף מגיעה.
זה היה רכב בעל שתי דלתות קדמיות ואני ישבתי מאחור. החיילים שהיו איתי ישבו במושבים הקדמיים וברחו מיד, ואני נשארתי אחרונה ברכב. לבד. נאבקתי כדי לנסות לצאת, אבל המושבים היו תקועים.
אני זוכרת את הרכבת מתקדמת לעברי. אני זוכרת איך הייתי בטוחה שאני עומדת למות. בשניות האחרונות הצלחתי לקפוץ על המושב הקדמי, לצאת מהרכב ולברוח מהמסילה. כמה שניות אחר כך הגיעה הרכבת ואני איבדתי את ההכרה. 32 שנים חלפו מאז ואני זוכרת את היום, את התאריך ואת השעה. היום הזה נחקק בי.
לאחר התאונה חוויתי דיכאון. טופלתי במסגרת הצבא וחשבתי שהצלחתי לצאת מזה - המשכתי בחיי ואפילו עשיתי תואר ראשון בפסיכולוגיה שאותו סיימתי אותו בהצטיינות, אבל בתחילת התואר השני הדיכאון התפרץ שוב. לא הצלחתי להתרכז או לתפקד, שכבתי במיטה כמעט כל היום, לא אכלתי וכל יציאה מהבית עוררה בי חרדה קשה. היציאה החוצה היתה מבחינתי כמעט בלתי אפשרית. העולם בחוץ הרגיש הומה כל כך, האור הפריע, הכול נראה גדול ומפחיד.
התחלתי ללכת לטיפול פסיכולוגי ובהמשך גם פסיכיאטרי ואובחנתי כסובלת מפוסט טראומה. באותם הימים לא היה מקובל ללכת לטיפול פסיכולוגי והתביישתי בכך. רק אחרי חמש שנים נפתחתי וסיפרתי להורים מה עובר עליי.
בהמשך המצב התדרדר. הדיכאון החריף ואיתו הגיעו מחשבות אובדניות, כשבמקביל הפסקתי לאכול. המטפלים שלי הבינו שאני זקוקה להשגחה צמודה ובהמלצתם התאשפזתי בשלוותא. אני זוכרת את הרגע שבו הגעתי לאשפוז. היה זה ערב שבת ונערכה ארוחה גדולה במקום. אמרתי למטפלת שקיבלה אותי שאני לא מסוגלת לאכול בערב בשר או עוף, והיא ביקשה ממני לנסות לאכול פרוסת חלה, חצי מלפפון וחצי עגבנייה, אבל אפילו לזה לא הייתי מסוגלת.
זו הייתה התמודדות שנמשכה שנים, עם עשרות אשפוזים כמעט בכל מקום אפשרי: בגהה, באיכילוב, בשלוותה ובאברבנאל.
יום אחד
כיוון שהוגדרתי כנכת צה"ל טופלתי במסגרת הצבא. עובדת שיקום של משרד הביטחון הציעה לי לבדוק מסגרות שיקומיות, ואני התחלתי לחפש אחת כזו. כך מצאתי את עמותת כנפיים, המסייעת לאומנים המתמודדים עם קשיים נפשיים. פתאום נזכרתי כמה אני אוהבת לצלם, כמה זה מרגיע אותי, כמה אני אוהבת לראות מצבים אנושיים, פשוטים, רגעים ברחוב. כששמעתי שבכנפיים יש מגמת צילום הלכתי על זה. למדתי לכתוב תסריט, לצלם, לביים, ואפילו שיחקתי בסרט שעשיתי. העשייה מעניקה לי מטרה, ולעבוד על סרט זו תחושה נהדרת. בשנה האחרונה לא התאשפזתי אפילו פעם אחת. יש לי יותר ביטחון ואין לי כמעט התקפי חרדה.
יש עדיין סטיגמות ורגעים פחות טובים. אחת החוויות הקשות שלי היא כשאני הולכת למיון בגלל בעיה פיזית, והרופאים לא מוכנים לטפל בי עד שפסיכיאטר יפגוש אותי ויאשר שאכן מדובר בבעיה פיזית. פעם הייתי מתביישת, היום אני מדברת על מה שעברתי בגלוי. כשאני מספרת שאני פגועה נפשית אומרים לי 'וואו, לא רואים עלייך'. איך צריך להיראות אדם פגוע נפש, עם קרניים?
שעה-שעה
8:00: קמה, אוכלת ומתארגנת ליציאה.
9:00: נוסעת באוטובוס - פעם פחדתי מנסיעות, לא עליתי לאוטובוסים ומסילות רכבת הפחידו אותי. כיום אני מצליחה אבל הפחד עדיין קיים.
14:00-10:00: בסטודיו של כנפיים במגמת וידאו ועריכה.
18:00-15:00: פעמיים בשבוע אני בטיפול פסיכולוגי. בימים שאני לא בטיפול אני נפגשת עם חברים או מתנדבת. לאורך השנים התנדבתי בספריות, עם ניצולי שואה ותקופה מסוימת התנדבתי בהוסטל של אסירים משוחררים.
18:00-17:00: עושה הליכה בפארק הירקון.
19:00: בערבים פנויים אני משתתפת בקורסים להאזנה חופשית. לאחרונה לקחתי כמה קורסים של פרופ' יורם יובל. אני מתעניינת מאוד במדעי המוח ובנפש, וחולמת לסיים את התואר השני בפסיכוביולוגיה. אני לא יודעת אם אוכל לעשות זאת, אבל אני ממשיכה לחלום.
מרגע לרגע
אל תתייחסו לאף אחד בעולם כאילו הוא שקוף. הביטו על בני אדם באמת. אם יש מישהו במצוקה, חיבוק בשבילו זה המון.