אור מנחם רובין, גרושה ואם לשלושה. מתגוררת במאצ'ו פיצ'ו שבפרו ומפעילה שם מרכז לקבלה וחסידות 

בגיל 41 התחלתי תא משפחתי חדש עם בעלי השני. נולד לי תינוק חדש אחרי שתי בנות מקסימות מבעלי הראשון, עבדתי כמהנדסת מכונות צעירה ומצליחה, וחשבתי שככה ייראו החיים המאושרים והמוצלחים שלי.

ופתאם, ללא תחושות מוקדמות, התחילו לי תופעות משונות: ראיתי את היד השמאלית שלי פעמיים ולא יכולתי להרגיש איזו משתי הידיים שאני רואה היא היד האמיתית שלי. כשפגשתי מכרה מבוגרת, רציתי לרכון לעברה כדי לנשק אותה לחי אל לחי, אבל  ראיתי אותה פעמיים. ניסיתי לגשש עם ידי הימנית כדי לדעת היכן היא עומדת, פחדתי שאם ארכון לנשקה אפול קדימה. הרופאים חשדו שזו טרשת נפוצה. התחילה תקופה של התדרדרות פיזית ונפשית, והייתי בייאוש רב.

יום אחד//

יום אחד הייתה לי התעוררות רוחנית. היום אני יודעת שקוראים לזה הארה. הבנתי שהמחלה באה להעיר את הנשמה שלי לעשות את העבודה שלה בעולם הזה, ושזו הנוסחה להבראה. הבנתי שהיעוד שלי הוא לעזור לחולים להתרפא בדרכים רוחניות ויהודיות.

לא ממש הבנתי את המסרים כי באתי מעולם מאד לוגי, הייתי מהנדסת וחילונית לחלוטין, רוחניות לא היוותה שום צד בחיי. שבתות נועדו לטיולי ג'יפים ולספורט ימי, ופתאום תובנות מהקדוש ברוך הוא, ענייניי תפקיד הנשמה? זה נראה לי מפחיד.

התחלתי לקרוא ספרים רוחניים ועל רפואה משלימה, שיניתי את אורח חיי ואת תזונתי, הכרתי את רפואת הרמב"ם, למדתי מדיטציות שונות ודמיון מודרך. פיתחתי שיטות לריפוי עצמי מתוך הבנה שהאדם שיכול הכי הרבה לעזור לך - זה אתה עצמך.

גופי הלך ונרפא. לפרופסור שעקב אחרי מצבי אמרתי שבחרתי לנצח את המחלה, והוא צחק לי בפנים ואמר לי, "אף אחד לא ניצח את הטרשת". יצאתי ממנו בוכה ונחושה להקשיב לתוכי ולעשות רק מה שנכון לי.

כשחברה הציעה לי לנסוע לג'ונגלים של פרו כדי ללמוד שם משמאן אינדיאני, הרעיון קסם לי למרות הבעייתיות. ברגע שנחתתי בפרו הרגשתי כאילו הגעתי הביתה. הסתובבתי בהרים, הרגשתי בריאה וחיונית, וכשהסתיימו הלימודים לא רציתי לחזור לארץ. בסוף חזרתי הביתה אל בעלי ובני, שהיה בן עשר אז, אבל לא מצאתי מרגוע. עברתי תהליך גירושים לא קל שהוריד אותי למטה.

אור מנחם רובין
אמרתי לרופא שבחרתי לנצח את המחלה, והוא צחק לי בפנים | צילום: צילום עצמי

הבן שלי, שראה שאני לא מצליחה להתרומם, הציע שניסע יחד לפרו בשביל הנשמה שלי, וכך היה. ארזתי מזוודה, לקחתי את הילד ונסענו אל הלא נודע. ישנו אצל הדודה האינדיאנית של השמאן הפרואני והרגשתי כמו היידי בת ההרים. אוויר צלול, פירות וירקות, מצב רוח טוב. הבנתי שזה מה שאני צריכה: לחיות בטבע.

ארזתי מזוודה, לקחתי את הילד ונסענו אל הלא נודע. ישנו אצל הדודה האינדיאנית של השמאן הפרואני, אוויר צלול, פירות וירקות. הבנתי שזה מה שאני צריכה: לחיות בטבע

החלטתי להישאר בפרו. זאת הייתה החלטה לא קלה, אבל ידעתי שהיא נכונה. הסביבה הרימה גבה, כי מי עוזבת ילדים מאחור? אבל זה לא ממש עניין אותי. ישבתי במאצ'ו פיצ'ו, ובשורה התחתונה הילדים גדלו בסדר. הילד היה לסירוגין עם האבא בישראל ואיתי בפרו, הבנות היו גדולות ואחת מהן גם הגיעה לעזור לי ולחיות איתי לתקופה. כל חודשים וחצי חזרתי לארץ לביקורת בבית החולים ולהיות עם האהובים שנותרו בארץ. הקשר הטלפוני היה יום יומי, הייתי בין היחידים עם פלפון ואינטרנט במאצ'ו פיצ'ו. זה לא היה קל ברמה הרגשית והיה עדיף שכולנו נחיה יחד, אבל זה לא התאפשר. הפחד מחיי דיכאון ומוגבלות גבר על הכל.

עם הזמן הצלחתי להיפרד ממקל ההליכה, הפסקתי להתאשפז מדי שנה בגלל התקפים קשים ושיתוקים חלקיים. איכות החיים שלי השתפרה.

הבית שלי הפך לכתובת למטיילים. אני מלמדת סדנאות, משם הפרנסה שלי. פתחתי גם מסעדה ישראלית כשרה. המטיילים ואני אנחנו עושים יחד קידוש ביום שישי, מעבירים שיעורי תורה ויש לנו המון שיחות עומק בניסיון להבין את משמעות החיים ואת האושר במקום הכי שלו בעולם.

שעה-שעה//

פרו היא ארץ רוחנית שמאפשרת לעשות הכל בקצב אחר. אני הולכת לישון מוקדם מאוד, בשמונה וחצי בערב, לפעמים בשבע. בין שתיים לארבע בלילה אני מתעוררת ללמוד קבלה וחסידות, עושה מדיטציה בזריחה ליד הנהר, מתפללת, כותבת ספרים וחוזרת לישון לעוד שעה-שעתיים.

כשאני קמה, אני אוכלת ארוחת בוקר בריאה, בעיקר מזון אורגני מבוסס פירות וירקות או שיק ירוק. בכל בוקר אני שותה "מקה", משקה מתפוח אדמה קטן ומיוחד התומך במערכת הנאורולוגית. אני הולכת קצת בטבע ומכינה ארוחת בוקר ישראלית למטיילים. קוראת בין ההרים והיערות וליד הנהר, מקשיבה לזרימת המים - שמכילים יונים שליליים המסייעים במחלות ניאורולוגיות. אני אוכלת עם התלמידים צהריים ושוב נחה. בערב שותה תה צמחים עם המקומיים, מתפללת, ושוב מדיטציה ולישון.

מרגע לרגע//

בעיניי, הכוח האמיתי בחיים הוא לחיות בשביל עצמך. כשאתה חי בשביל עצמך הסביבה מרוויחה. בלי לאהוב את עצמך ולרפא את חייך, לא תוכל באמת לאהוב אף אדם אחר.

>> "אם הן היו יודעות מה יש לי על העור, הן לא היו מקנאות בי"

* בימים אלה מעבירה אור את סמינר לחיות באור שיתקיים בתיאטרון חולון ב-16 לפברואר 2020