ב-2.10.2007 חתמתי על חוזה עם ג'וליה קמרון, האקסית של מרטין סקורסזה ותסריטאית ידועה בפני עצמה, ובו התחייבתי לקחת ברצינות את ספרה "דרך האמן", שמבקש להפגיש את הקורא עם יצירתיותו, לכתוב דפי בוקר יומיים (שלושה דפים מדי בוקר), לבלות עם עצמי מדי שבוע ולמלא עוד כהנה וכהנה משימות, מה שקמרון מכנה "התעמלות רוחנית".
כמעט שבע שנים עברו מאז. שבע שנים שבהן בכל בוקר, לא משנה באיזו שעה אני צריכה לקום, אני יושבת עם כוס קפה וכותבת שלושה דפים (חצי שעה בממוצע). כתבתי בחיפה ובקריית ביאליק (סיפור ארוך) ובירושלים וביפו, בפריז ובסיציליה ובפורטוגל ובפרובנס, כתבתי ברכבות ועל ספסלים בשדרה, כתבתי כשהייתי חולה, וכשהייתי שבורת לב, וכשהייתי מאושרת.
עוד בערוץ הנשים:
- טרנד חדש: רגליים שעירות של נשים מציפות את הרשת
- "כשאני מוזמנת לביתו של גבר אני מפחדת שיאנוס אותי"
- עיסוי יכול להעלים צלוליט? בדקנו
כשמצטברות המחברות אני תמיד מתחבטת – האם לשמור אותן כחומר קריאה לימים משעממים במיוחד בבית האבות כשאהיה בת 93 פלוס מינוס, או לקצוץ ואז לטמון אותן עמוק בתוך פח נייר כחול, מוגנת מפני הסיכון הכרוך בלהתפגר פתאום ולהשאיר אותן אחרי, מלאות בדבר הגרוע אפילו יותר מסודות כמוסים – בשעמום. בקיצור, אני נפטרת מהן. זה יהיה יומני סילביה פלאת או שום כלום.
שם זה בפרדס חנה, מועצה מקומית מוכת מכשפות, תרפיסטים, הילרים ומנחי סדנאות. אין ספק שזה המקום להגיע אליו בשעת התפתחות רוחנית, ויפה שעה אחת קודם.
גינת בתוך שולחן
אז בבוקר שישי חמים הצפנתי למקום, לביתה המקסים של חגית המוקף בבתים נמוכים ואדומי גג. מרפסת מעוצצת, חצר מטופחת ברישול מתבקש, ספרים מלוא החופן (שסידורם על פי צבע הכריכה מהפנט) ורהיטי עץ שבנה בעלה. מצאה חן בעיני במיוחד פינת השולחן, שהיתה שקועה ומלאה בחצץ ועליו אבן עגולה גדולה, מין גינת זן קטנטנה בתוך השולחן שמשכה אליה את מבטי לא מעט.
לאט לאט התאספו הנשים, עד שהיינו עשר. צעירות ומבוגרות (המגניבה מכולנו היתה בת 70 פלוס), תל אביביות ופרבריות, עירוניות ומושבניקיות. זאבות אחת אחת. על פי התיאור ברשת החברתית, סדנת "כותבות עם זאבים" היא סדנת כתיבה אינטואיטיבית וביבליותרפיה בעקבות האישה הפראית בתוכנו, אל חושינו החדים והעוצמה הפנימית הטבועה בנו. מקריאה של סיפורי אגדות ומיתוסים מתוך ספרה של קלאריסה פינקולה אסטס "רצות עם זאבים", אמורות משתתפות הסדנה לשאוב השראה, לספר את סיפוריהן ולבטא את התשוקות והחלומות שלהן. אבל אם לומר את האמת, מה שהכי מצא חן בעיני זה להגיד בנונשלנטיות לחברים "אני בדרך לסדנת 'כותבות עם זאבים' בפרדס חנה" ולדמיין את המידע הזה מחליק להם בגרון.
מה בעצם עשינו שם? קראנו את הסיפור "לה לובה", על אישה זאב שאוספת עצמות, שרה להן ומקימה אותן לתחייה, ודיברנו על העצמות שאנחנו רוצות להעיר; תרגלנו דיאלוג בין האישה הפראית שבתוכנו לזו השמרנית באמצעות טכניקת היד הלא דומיננטית: את דברי האישה השמרנית (למשל, "את לא יכולה לעזוב הכל ולנסוע למדבר לחודש, הרי רק התחלת עבודה חדשה") כותבים ביד הדומיננטית, ואת דברי האישה הפראית ("לנסוע למדבר לחודש זה בדיוק מה שאת צריכה, אף פעם לא יהיה זמן טוב") ביד הלא דומיננטית. אגב, כדי להעצים את נוכחותן יש לתת לכל אחת מהן שם; קראנו וכתבנו גם על מיתוס האלה באובו, אלת הבטן השובבה ושופעת המיניות, מה שהוביל לסיפורים מלוכלכים וזימתיים; אכלנו ארוחת צהריים משובחת, של לחם מתקתק שזה עתה נאפה, תבשילי אורז וירקות ושלל סלטים; צחקנו וגם קצת דמענו.
למדתי שם הרבה יותר מאשר על כתיבה. למדתי שם על אופטימיות, ועל התבגרות והזדקנות והצדדים החיוביים שלהן. למדתי שזה לא מפחיד כמו שחשבתי לדבר בפני קבוצה חדשה, אפילו להקריא משהו, זה אפילו די נעים. למדתי שאמפתיה היא אחד הדברים החשובים שאפשר לתת, ואין ספק שחגית היא דוגמה נהדרת לכך, וגם איך מכינים לחם קוואקר נהדר (כוס חלב, שתי ביצים בחושות, חצי כפית שמן חמניות, שתי כפות סילאן, רבע כוס סוכר חום, כפית מלח, שתי כוסות קמח כוסמין, כוס קוואקר, חצי כפית אבקת אפייה, חצי כפית סודה לשתייה היישר לאופה לחם מכוון על תוכנית קצרה של שעה וארבעים). וגם שאני ממש אוהבת להסתכל על אבנים וחייבת כמה בבית. למדתי שציניות היא דבר שצריך להיפטר ממנו כמה שיותר מהר, וזה בכלל לא אומר להיפטר מחוש הומור.
ומה בעצם קרה מאז?
בהזדמנות הראשונה שהיתה לי – ביקור בכנרת כמה ימים לאחר מכן – אספתי לי כמה אבנים לבנות ואפורות וחלקות ועגולות, והנחתי אותן למרגלות עציץ אהוב. אולי זה נשמע מגוחך, אבל בכל פעם שאני מביטה בהן אני שמחה שהן שם.
ומאז אני גם חושבת לא מעט על דברים שעלו שם. לאו דווקא בהקשר של נשים פראיות או זאבות, יותר בקשר לסתירה שבין התפיסה שלי את עצמי כמישהי שלא ממש אכפת לה מה חושבים עליה ובין המבוכה העצומה שאני נוטה לחוש בכל מיני סיטואציות חברתיות, נושא שעלה דווקא בדרך הביתה בטרמפ עם כמה זאבות ושאני מתכוונת לברר עם עצמי לעומק בעתיד.
אה, וקרה עוד משהו.
אז לפני כמה ימים אני חוזרת הביתה מטיול בוקר עם הכלבה, בהזדרזות של לפני עבודה, כשלפתע נחות עיני על דף המתעופף לו על הכביש, מלא בכתב ידי. ועל עוד אחד. ועל עוד אחד. ועוד אחד. הרחוב כולו נמלא בדפים תלושים ממחברת בוקר אחת שזרקתי באותו שבוע, שאת דפיה השארתי הפעם כמעט שלמים ברישול השמור לשאננים. קשה לתאר את תחושת האימה שאחזה בי, רק אגיד שזה היה כמו חלום בלהות. שרבוטי מה חלמתי מה עשיתי על מי כעסתי ומה אכלתי, ומה אני צריכה לעשות ועל מי אני צריכה לכעוס ומה אני צריכה לאכול – פרושים לעיני העוברים והשבים. אז אספתי אותם אחד-אחד, כמו שכנה נחמדה שנקלעה למקום והחליטה לאסוף את הזבל המפוזר, רק כדי לחזור עם מוסר השכל: תכתבו דפי בוקר, זו באמת אחת המשימות הנעימות והמשתלמות בעולם, אבל תיזהרו שלא תמצאו את עצמכם בוקר אחד פוסעים ביניהם ברחוב. על לא דבר.
שורה תחתונה: לדהור עם זאבות.
כותבות עם זאבים - מסע במילים, חגית אלמקייס
390 שקל לסדנה בת שבע שעות (9:30-16:30)
רוצים לכתוב לקליה? kalia.mor@mako.co.il