נהגתי לחשוב שגדלתי להיות שווה. שווה ביכולותיי, בהזדמנות להגשים את עצמי, לבטא אותי. אבל המילה "שווה" לא מדויקת. לא גידלו אותי לחוש שווה אלא דווקא להרגיש יותר. להיות אלפא. הייתי עסוקה בלטפס להצטיין, להתעלות, לצבור עוד ועוד קבלות שאולי יוכיחו שאני זכאית להתברג במעלה הסולם, ולהשאיר את אלה שמאחוריי מאחור.

רק כשהפכתי אמא, נהפכה הקערה על אסטרטגיית החיים שלי. להיות אלפא בקריירה ואלפא באימהות? לא עובד ביחד. או שאת האמא המושלמת, הנוכחת, שמחנכת בהום סקולינג, מטגנת שניצלים מצופים בקמח חומוס ותופרת תחפושות, או שאת אשת קריירה טוטאלית בעלת נוכחות מתוקתקת, מריצה קמפיין ועולה על שיחת ועידה מול החוף המערבי. גם וגם זה בסדר, אבל זה לא הכי. לא אלפא. לא שווה.

אז אולי אני לא באמת שווה? פעם ראשונה בחיי נאלצתי לוותר על הכל או כלום שהתרגלתי לבטא. רגל בקריירה רגל באימהות, ובכל קרקע אני דורכת בבינוניות. התחלתי לג'נגל, רצתי ממשימה למשימה, לא נשמתי. התייסרתי בשתי הזירות.

כשהתעוררתי מייסוריי ומהכלא המדומה שהריץ אותי נטולת נשימה, הבנתי שאני אומנם מבולבלת, אבל אני לא בינונית. בלבלו אותי והחלישו אותי במסרים של חברה שמעודדת גם הגשמה עצמית וגם הצטרפות למאמץ הילודה, מעודדת אותי להיות נוכחת עבור ילדיי ואז מציגה אייקוניות שגידלו ביצים ולא יצאו לחופשת לידה מרוחות על מגזינים כלכליים תחת הכותרת "אשת השנה". אז להיות "אישה שווה" זה להכניע את הטבע שלך, לוותר עלייך, על הבריאות שלך, על השפיות שלך, על השגשוג שלך? בעולם כזה אין מנצחות. השוויון המגדרי הוא בעצם כרטיס כניסה לעולם התחרות הבלתי שוויוני.

מריסה מאייר בכנס טק קראנץ (צילום: Paul Zimmerman, GettyImages IL)
מריסה מאייר, שיצאה לחופשת לידה של שבועיים כמנכ"לית יאהו | צילום: Paul Zimmerman, GettyImages IL

תחרות משבשת אושר

תחרות, קבע הפסיכואנליטיקאי אלפרד אדלר היא אם כל חטאת. היא מייצרת נוירוזה חברתית, מרחיקה אותנו מהבריאות הנפשית שלנו, מתמקדת בתוצאות ומייצרת חיים נטולי חמלה עצמית. וכשאנחנו מנוכרים לעצמנו, רודים בעצמנו להספיק, להשיג, להוכיח – אנחנו גם לא ממש אמפתיים לאחר.

"השאיפה להתעלות מעל האחרים מייצרת תחושות ניכור ובדידות. אנחנו מרגישים זלזול ובוז כלפי מי שמתחתנו, ותחושת נחיתות וקנאה כלפי אלה שמעלינו. כשאנחנו מתחרים, אנחנו דרוכים תמיד, ומתקשים להאמין באחר. ובעולם כזה – אנחנו לבד"

הקביעה התאורטית הזו זכתה לביסוס במחקר שדה, שערך פרופ' רוברט ספולסקי, נוירוביולוג מאוניברסיטת סטנפורד. בדגימות דם שלקח ספולסקי מזכרים בבונים, הוא מצא שחברה היררכית גובה מחיר כבד מהרוב המאסיבי של פרטיה. רמות הורמוני הסטרס היו נמוכות בקרב מיעוט זכרים שהם אלפות, אלה שצדים את מזונם לעצמם ולא חולקים בו, שזוכים בנקבות. ספולסקי סיפר שהחברה האלה רעים, תחמנים,  אנוכיים ואלימים. הם בראש הפירמידה: צדים את מזונם לבד, אוכלים לבד, חיים לבד. לעומתם, רמות הורמוני הסטרס בקרב הזכרים החלשים בלהקה הרקיעו וגזרו טרשת עורקים, שומן בטני, סוכרת, מחלות מטאבוליות ותפקוד מיני מפוקפק. למען האמת, הם נמצאו במצב פיזיולוגי של אדם בדיכאון קליני, ברמת בריאות ירודה ובסכנה לתוחלת חיים נמוכה.

השאיפה להתעלות מעל האחרים מייצרת תחושות ניכור ובדידות. אנחנו מרגישים זלזול ובוז כלפי מי שמתחתנו, ותחושת נחיתות וקנאה כלפי אלה שמעלינו. כשאנחנו מתחרים, אנחנו דרוכים תמיד, ומתקשים להאמין באחר. ובעולם כזה – אנחנו לבד. חוששים מבריתות שנרקמות מתחת לאפינו, משקרים וממזימות. בעולם כזה, האחר הוא מושא ההתייחסות, הוא האויב, והצלחתו היא הכישלון שלנו. אנחנו מאבדים את עצמנו, מאבדים את החיבור פנימה לנטיות שלנו, להעדפות שלנו. התחרות אחוזה כל כך במודלים כלכליים, בהסדרים חברתיים ובשיטות חינוך, עד שקשה לדמיין עולם אחר. אולי ככה זה בטבע, אלה החיים. לא שמח פה, אבל לפחות שורדים. כלומר החזקים. אבל קפיצה גדולה בזמן מגלה שפעם היה פה אחרת, לגמרי.

פעם, כשחיינו בחברות של ציידים ולקטות, גידלנו ביחד ילדים, חלקנו מזון, זכינו לאהבה חופשית, היינו גברים ונשים שווי מעמד וזכויות וגם תפקידים. כולנו דאגנו להשיג מזון, כולנו זכינו להמשיך את הגנים שלנו, וביחד גידלנו את הילדים שהבאנו לעולם במעבה היערות.

אז איך קרה שמחברות קופים היררכיות ונטולות אמון, נולדו בני אנוש שחיים בקהילה משתפת ושווה? האנתרופולוג הבריטי פרופ' כריס נייט מציע מודל מרתק, שקושר בין המחזור החודשי למפלתו של האלפא. בקצרה, זה הולך ככה: בכלום זמן במושגי יקום ואבולוציה גדל המוח האנושי בקצב אקספוננציאלי, פי שבע ממוחו של קוף שימפנזה. הקוף-אדם החדש הופיע בעולם הישן עם ראש גדול, כבד ומשודרג. ראש גדול שהפליא בכליו והמצאותיו, אבל ראש גדול בתעלת הלידה זה עניין מורכב, וכך גם יצורים חסרי אונים שלא מצליחים לשאת את ראשם שלהם, או לאחוז בגופה של אמם. כל אלה הופכים גידול של תינוק אדם לעניין יקר, שדורש הכשרה ארוכה, הרבה אנרגיה ובעיקר – הרבה עזרה. מאמץ של לפחות שני מבוגרים אם לא כפר שלם. אבל אלפא לא נוטה לאמפתיה, ולא חזק במתן עזרה. איך אפשר להבטיח את הישרדות הילדים הרכים עם הראש הגדול, אם אבא שלהם יהיה עסוק בחיזור ובאכילה?

יום האישה (צילום: Everett Collection | shutterstock)
מתישהו משימת גידול הילדים נותרה על כתפי נשים לבד, בלי קהילה, בלי כפר | צילום: Everett Collection | shutterstock

כשכולן מבייצות ביחד – התחרות על הרבייה מבוטלת

נשים, בניגוד לקופות, מסתירות את הביוץ שלהן. אין שום סממן לביוץ הנשי, הישבן לא מתנפח ולא הופך אדום, וגם ריח עז לא מופץ. בסתר ובהיחבא, הגוף הנשי מוכן לביוץ, לא בפומבי ובלי דרמות. ממחקרים עולה, שאפילו אנחנו לא יודעות על עצמנו מתי מתרחש הביוץ. ואם זה לא מספיק, יש עוד טריק נשי מבטל אלפא: נשים מסנכרנות את המחזור החודשי כשהן חיות בצוותא. כשכולן מבייצות ביחד וכשאי אפשר לדעת גם בדיוק מתי – התחרות על הרבייה מבוטלת. עכשיו, לכל הגברים יש הרשאה לקחת אישה. אלפא אחד לא יוכל להשתלט על בנות הכפר ביום אחד, גם לא ביומיים.

לפי נייט, הצורך ההישרדותי יצר תרבות שהביאה לקדמת הבמה אמפתיה, שיתוף, אחווה, ערבות. בחברה כזו, מי שמבקש לצאת לצוד שוב ושוב, מי שבתחרות - יושם ללעג. וורקוהוליזם יסורס לבל יצבור כוח ויפגע במבנה השוויוני. החתונות כמו גם הגירושים אינם הסדר חברתי משפחתי, והם חופשיים לבחור להתאחד, וגם להיפרד, ובדרך כלל הם מקיימים מספר אהבות לאורך השנים. הם יוצאים למסעות הציד, הן מלקטות קטניות, פירות, ירקות. את בשר הציד מביאים הגברים לכפר מבלי שטעמו ממנו, חלוקת המזון היא חוק בל יעבור: קודם יוגש המזון לנשים ההרות, לזקנים, לילדים.

מתישהו הפסקנו לחיות בטבע, הפסקנו לצוד וללקט, והמהפכה החקלאית הביאה איתה גם מהפך חברתי – כלכלי, כר חדש לצבירת משאבים וכינון תחרות. מתישהו, משימות החיים חולקו בין המינים, ומשימת גידול הילדים נותרה על כתפי נשים לבד, בלי קהילה, בלי כפר.

התרבות האנושית עברה מהפך, ושחזרה אסטרטגיה היררכית ששמורה לעולמות הקופים. בכל מקום אפשר לזהות אלפות שצוברים הון, כוח פוליטי ושליטה. וורקהוליזם אינו מושם ללעג, להיפך הוא הסטנדרט החדש. מנוחה, שינה, אכילה מאוזנת והמצאות בטבע הם בזבוז זמן בעולם מתמהר שמבקש תפוקות ועמידה ביעדים.

 
 
 
View this post on Instagram
 
 
 

A post shared by Bar Refaeli (@barrefaeli)

 

שוות? לכאורה. משגשגות? לא ממש

מתישהו לאחרונה, נכנסנו אנחנו הנשים לקלאב של הג'נטלמנים, הפשלנו שרוולים, הוכחנו יכולות, הראינו ביצים. הפסקנו להיות רכוש של בעלינו, התחלנו להשתכר ולזכות בעצמאות. יצאנו להצביע, יצאנו לעבוד. הראינו שאנחנו לא פחות. ובכל זאת נשארנו עם כל הכדורים באוויר: אימהות, מנהלות בית, מריצות קריירה. נפלנו לרשת הקורים שתובעת מאיתנו עוד ומשאירה אותנו לא מספיק.

אולי זו רק אבן דרך בתהליך ארוך? אולי נדרשנו להתאים את עצמנו לעולם העבודה האלפאי והתחרותי שבו מעטים זוכים לרווחה, והרוב – בסטרס כרוני מסכן חיים ומשבש שגשוג. ועכשיו, כשדרסנו רגל ואנחנו משיגות לעצמנו את המזון, אולי נתחיל לשנות את העולם ולהשיב אותו לסדר הבראשיתי? להשוות באמת? לטובת כולם – גברים, נשים, ילדים. אולי עכשיו, הגיע הזמן ללמוד מהסבתות הקדומות שלנו. הן מספרות לי על עתיד אפשרי, על אור שאבד בקדמה מדומה, על חוכמה קדומה.

 

 

הכותבת, דנה רגב, היא מאמנת לחשיבה יזמית, מרצה וחוקרת את האושר והגאונות בפודקאסט ובקהילת "מעלה בטוב"  בפייסבוק