"לכל אישה ששרדה בשואה יש סיפור אישי ופרטי שלה", אומרת ד"ר שרון גבע, מרצה בכירה בסמינר הקיבוצים והיסטוריונית בבית לוחמי הגטאות בשיחה עם mako. "אני חושבת שמספר הדרכים שבהן הן הצליחו לשרוד הוא כמספר נשים. אבל חשוב להבין שלכל אחת מהן יש חוויות והתנסויות שרק נשים יכולות לעבור, כמו הריון, לידה, אימהות – גם אם דרכי התמודדות היו שונות".
בימים אלה חוקרת גבע את חייהם של הזוג צביה לובטקין ויצחק (אנטק) צוקרמן, מראשי הארגון היהודי הלוחם בפולין ומבכירי הלוחמים והלוחמות במרד גטו ורשה, שהשבוע מציינים 80 שנה לפריצתו. ד"ר גבע, שחוקרת במשך שנים נשים בשואה ובהיסטוריה הישראלית, מתארת את לובטקין כאישיות מיוחדת ומעצימה: "דמותה מעלה שאלות על מקומן של נשים בישוב וגם במלחמה ההיא". בימים אלה יצא את הספר "כל השאר הוא אלמוות" (בהוצאת הקיבוץ המאוחד, יד טבנקין ולוחמי הגטאות). ביוגרפיה המתארת את חייהם של הזוג החל מסוף שנות הארבעים של המאה העשרים ועד מותם.
"יש הבדלים בין דרכי התנגדות של גברים ונשים בתקופת השואה", היא מציינת. "אצל נשים ההקשר הוא קודם כל משפחה ושם חיי המשפחה התערערו. נשים נשארו עם ילדים וילדות בתקופה הזו, האב נלקח. זו חוויה קשה בהורות ובאימהות".
חשוב לזכור, היא אומרת, שנשים אז מלאו תפקידים מסורתיים יותר גם במחתרת ובהתנגדות: "מדובר בחוויות שונות, אבל להיות אישה זה תמיד חוויה שונה מהחוויה הכללית, כמו בחיים האמיתיים וכמו בכל תקופה. איך בעצם אפשר למדוד כוח של נשים שמגנות אחת על השנייה וכולן מתארגנות ביחד?".
בהקשר של הלחימה, היא ממשיכה, נשים לקחו חלק פעיל בדרכים שונות: "היו כאלה שאחזו בנשק כחברות מחתרת, והייתה גם מה שנקרא התנגדות ברוח, כמו כתיבה, ציור ואפילו חיבוק ותמיכה. גם אלו מלמדים אותנו על הרחבת המושגים של לחימה, גבורה ומרד בתקופת השואה. אם הייתה בנו גבורה, הייתה זו הגבורה להחזיק מעמד כאדם״.
לדבריה, יש לא מעט שאנחנו לא יודעים על חייהן של נשים בתקופה הזו: "שואה ומגדר הוא תחום מחקר יחסית חדש. תמיד יש עוד מה לחקור, בטח בהיסטוריה הנשית, ששנים נדחקה הצידה ופחות הוארה. היסטוריה היא אחד הדברים המאתגרים כי לא תמיד נותר מי שיספר".