לטקס חלוקת המדליות של תחרות ה-powerlifting (הרמת משקולות) שהתקיימה בהונגריה לפני כשבוע וחצי, הגיעה רוקיה בעיקר כדי לפרגן ליתר המתחרים. זה היה יום ארוך ומתוח שבמהלכו היא התחרתה בתחום הסקווט מול מאות נשים מקצועיות וכבר הייתה בטוחה שלא הגיעה לשום הישג.
אלא שבאולם הטקסים חיכתה לה הפתעה נעימה: רוקיה אלמוגרבי הפכה לאלופת העולם בתחום הסקווט בהרמת משקולות. "פתאום אמרו את השם שלי" היא מספרת, "לא האמנתי שניצחתי מקום ראשון. הלכתי לקבל את המדליה עם גלביה וכפכפי אצבע. מזל שהחזקתי את הדגל שיכסה את הרגליים שלי".
רוקיה אלמוגרבי (35) היא ספורטאית יפואית, מוסלמית, נשואה ואם לשלושה (5, 12, 15) שעובדת בתחום הנדל"ן ומטפלת באמה – ממש לא הטיפוס שהייתם מצפים שתרים 112.5 ק"ג ותזכה בתואר אלופת העולם כבר באליפות הראשונה בה השתתפה. "מלא מתח, לחץ נפשי, שעות ארוכות בלי אוכל, אבל כשראיתי את כמות הנשים שהיו בתחרות זה עשה לי אופוריה. למה בארץ זה לא ככה?" היא אומרת.
אלמוגרבי היא האישה הערבייה היחידה בישראל שמתחרה בענף הספורט הזה, שנתפס כגברי, והיא לא סופרת אף אחד למרות שהתגובות מהסביבה לא פשוטות. מכרים שרואים תמונות שלה מרימה משקולות זורקים הערות מעליבות. מעירים לבעלה "היא יותר גבר מגבר", "הלבוש שלה לא צנוע" או "אשתך תראה בסוף כמו גבר".
"פעם עצרו אותו ברחוב ואמרו לו: 'אשתך היא כמו משאית'" היא אומרת ונקרעת מצחוק, "הם לא מבינים שבשבילי משאית זה פרגון! אבל בגלל זה אני לא מפרסמת בפייסבוק כלום. לא רוצה שנקבל הערות. אפילו על התחרות לא סיפרתי לאף אחד". אחרי שניצחה וחזרה לארץ, רוקיה העלתה לפייסבוק שלה פוסט אישי ששותף, בלי ידיעתה, ברשתות החברתיות. "למחרת הטלפון שלי לא שתק. כתבו לי שאני גאווה ואיזה יופי. זה חימם לי את הלב. קיבלתי גם תגובות שליליות אבל מהן התעלמתי".
היא עוסקת בספורט מילדות, אבל להרמת משקולות הגיעה בגיל מאוחר יחסית אחרי שבילתה שלוש שנים בכיסא גלגלים עקב פציעת גב חמורה.
"תמיד התאמנתי בשביל הכיף וכדי לשמור על הבריאות. בכל הדתות מעודדים פעילות גופנית. תמיד רציתי להיכנס לתחום הזה של המשקולות אבל כל פעם שדיברתי על זה אנשים אמרו לי 'איכס, לא, זה לא נשי'" היא מספרת.
"אחרי שנולד בני השלישי סבלתי מארבע פריצות דיסק שאחת מהן השפיעה נוירולוגית על הצד השמאלי של גופי. עברתי מסע של שיתוקים ברגליים. במשך שלוש שנים התניידתי בכיסא גלגלים כי רגל שמאל לא עבדה. הבת שלי קילחה אותי, לא יכולתי להרים את התינוק שלי, לא הייתי אמא. הבעל שלי אף פעם לא ראה אותי כל כך חלשה. הרגשתי שאם אני לא מתחילה לטפל בעצמי אז די, אני לא רוצה להישאר בחיים".
הפציעה של אלמוגרבי השפיעה על הבית כולו, הבנות שלה הידרדרו בלימודים והזוגיות עם בעלה נפגעה. כשהרגישה שהגיעה לתחתית הבור קיבלה החלטה - לעשות הכל כדי להשתקם והתחילה לעסוק בפעילות גופנית: "בעלי שוחה כבר שנים, אז התחלתי לשחות. לא יכולתי ללכת, אבל במים הייתי כמו דג. שחיתי המון. זה עזר לי לעבור מכיסא גלגלים להליכון אז התחלתי לעשות גם הליכות. בתקופה הזו התחלתי עם ה-powerlifting".
היו שלבים בהם רצית לוותר?
"פיזית היה לי נורא, כאבי תופת, אבל מנטלית לא היה לי קשה. מהרגע שהתחלתי לא הפסקתי".
השיקום מהפציעה, נמשך שנה ושינה את חייה. "לפני הפציעה דפקתי יותר מדי חשבון. לא האמנתי מה כיסא גלגלים יכול לעשות לאגו. אבל השיקום הפך אותי לאדם חיובי. הבנתי שאני צריכה להשקיע בזוגיות, להיות אמא טובה ובעיקר להפסיק לספור אנשים ממטר. היום אני לא סופרת אף אחד חוץ מבורא עולם".
כשהשתקמה התחילה להתאמן בהרמת משקלים ומאז היא מתאמנת לפחות שלוש פעמים בשבוע. "אני עקשנית, זו תכונה שלפעמים היא טובה ולפעמים רעה אבל אני יודעת לנצל אותה לטובתי".
בדרך כלל, מתאמנים ומתאמנות בהרמת כוח מתחילים להתחרות בתחרויות מקומיות, פה במדינה. אבל רוקיה רצתה לעשות משהו שאף אחד לא עשה אף פעם, ולהתחיל להתחרות דווקא באליפות העולם "רציתי להתחיל בגדול ומשם להתפתח עוד יותר. רציתי ללכת על כל הקופה".
כשאת נוסעת לתחרות כזו, בינלאומית, את מי את מרגישה שאת מייצגת?
"אנשים כעסו ואמרו לי 'את ייצגת את עצמך, לא אותנו', אבל אני ייצגתי את כולם, גם את העדה, המדינה, החברים, הנשים, כולם. בספורט כולם אותו הדבר. אני מקווה שנעשה רק דברים חיוביים, גם אם העולם לא חיובי. כזו אני - רואה הכל על הצד הטוב. אנשים מקובעים, אבל אני יכולה להשפיע על הסביבה שלי וזה מה שחשוב".
אלמוגרבי ובעלה מעבירים את האהבה לספורט גם לדור הבא: אחת הבנות שלה מתעמלת אמנותית והשנייה היא הערבייה הראשונה ביפו שעוסקת באגרוף, תחום שגם הוא נחשב גברי. הן מסתכלות עליה כמודל לחיקוי. יחד עם בעלה הם מעודדים אותן להגשים את עצמן ולא לתת לאף אחד להוריד אותן.
"כל עוד נשים, נערות וילדות אוהבות את מה שהן עושות, שיתנו וישקיעו. לא רק בספורט, אלא בכל מטרה בחיים. אם הן ידפקו חשבון למי שמסביבן הן לא יגיעו ליעדים שלהן. בתור אישה, זה כיף להבין שהגוף שלך מסוגל לעשות הרבה יותר ממה שנראה לך. הכי חשוב - לנסות, לא לפחד".