"לא הבנתי למה מלמדים נשים להילחם כשהן על עקבים"

לפני כמה שבועות, בשדרות רוטשילד בתל אביב, התרחש אירוע שיכול היה להסתיים אחרת. השעה הייתה תשע בערב, ובמקום עברה חניכה בקורס קרב מגע לנשים של נעמי קומלוש-כספי (44) – והצילה חיים. "היא הלכה עם ידיד שלה בשדרה, והבחינה במישהי כפופה באחת הפינות ברחוב, מקיאה. משהו לא הרגיש לה טוב", אומרת קומלוש-כספי בשיחה עם mako.

האינסטינקטים התבררו כנכונים – היא ניגשה לשניים ושאלה אם הכל בסדר. "הבחורה ענתה 'לא', הבחור ענה 'כן'. היא התקרבה לבחורה ושאלה מה קורה, היא ענתה לה שהיא לא יודעת, שיש לה בחילות ושהיא לא מרגישה טוב. החניכה שלי ביקשה מהבחור ללכת לקנות מים במכולת והיא נשארה עם הבחורה. התברר לה שהיא ישבה בבית קפה והוא ניסה להתחיל איתה. היא אמרה לא תודה, ואז הוא הגיע אחרי רבע שעה, אמר שהיא נראית חיוורת ונתן לה מים. ממה שהיא הבינה היו בתוכם לכאורה סם אונס".

הבחורה לא זכרה מה קרה לה, לא הרגישה את הידיים והרגליים ולא הפסיקה להקיא. "החניכה שלי והידיד שלה לקחו אותה הביתה, נכנסו איתה, נעלו את הדלת והתקשרו לבן משפחה שייקח אותה למיון", מספרת קומלוש-כספי. "זה היה ממש ישר אחרי שהעברתי שיעור על איך לנתח סיטואציה, וזה היה אחד היישומים המרשימים. הכלים האלה נגישים, זו לא תורה מסיני אלא המון היגיון בריא". לדבריה, אחד הדברים החשובים שהיא מלמדת הוא לא לעשות את הדברים האלה לבד. "אם נקלעים לסיטואציה לא תקינה לבד צריך לבקש עזרה".

קומלוש-כספי אוחזת בניסיון של שנים ארוכות בתחום אומנויות הלחימה. "התחלתי בכלל כרקדנית", היא אומרת, "הוסללתי על ידי אמא שלי בגיל שלוש כשהיא הכניסה אותי לחוג בלט. הייתי ילדה טובה וקונפורמיסטית. רקדתי כל השנים, הייתי פרימה בלרינה והייתי בבת דור ובמגמת מחול ונסעתי לרקוד גם בניו יורק. זה היה מסלול נורא מובהק ומסגרת מאוד נוקשה, ואני הייתי מאוד בתוך זה. גם נראיתי כמו בלרינה".

איך מגיעים משם לקרב מגע?
"בגיל 15 אבא שלי שלח אותי ללמוד קרטה. זה היה במקביל עם הבלט, אימון מגע מלא, מה שאומר שכשחוטפים אז חוטפים, ויש סימנים כחולים אמיתיים. זה היה נורא סוריאליסטי שאני הולכת למגמת מחול עם כחולים בידיים וברגליים ושואלים אותי אם הכל בסדר בבית".

"אני באה ממשפחה של לוחמים, זה משהו שאבא שלי התחיל איתו כשהוא עלה לארץ, ניצול שואה שברח מהונגריה", היא ממשיכה, "אחותי ז"ל התאמנה בקרטה וגם אח שלי. זה משהו של משפחת קומלוש, זה חלק מההגדרה של מי אנחנו".

לנבחרת ישראל בקרטה היא הצטרפה בגיל 16. בתחרויות הנוער הייתה הוכתרה כסגנית אלופת הארץ והיום היא בעלת חגורה שחורה. את כל זה עשתה במקביל לריקוד בבת דור. את הלהקה עזבה בגיל 17 כשאימוני הקרטה הפכו ליותר אינטנסיביים ("בבוקר הייתי במגמת מחול בעירוני א' ובכל ערב באימונים"). אחרי שהשתחררה מהצבא חזרה לרקוד בלט - עד היום, אבל העיסוק העיקרי שלה הוא כמובן אומנות הלחימה. לדבריה, קרב מגע כולל קודם כל ביטחון: "ככל שאת מתאמנת יותר, את יותר רגועה, את לא מתלהטת מהר. זה נותן שקט נפשי והמון ביטחון בעצמך, וגם אם תהיה אסקלציה את תדעי מה לעשות".

יצא לך להשתמש ביכולות שלך?
"נאלצתי להשתמש בהן פעם אחת בכל החיים, והשאלה היא מה זה אומר להשתמש בזה. כשאת הולכת ברחוב ורואה חבורת גברים עם בירות את יכולה להמשיך ללכת על המדרכה. אולי לא יקרה כלום, אבל יכול גם לקרות. אני תמיד בחרתי לעבור לצד השני. אבל פעם אחת היה לי עימות. הייתי בת 16, רק התחלתי עם הקרטה ולא הייתי בטוחה בעצמי בכלל. היו לי שני חברים טובים עם חגורות חומות שהסתובבתי איתם ברחוב, והתחילו ללכת אחריי חבורת בנים. התחילו לדבר אליי, לעשות לי קולות, ואמרתי לחברים שאני מפחדת ושישמרו עליי. מתישהו המנהיג של החבורה הגיע אליי ומשך לי בשיער. אני לא זוכרת מה קרה, רק שהסתובבתי והכנסתי לו אגרוף למפתח הלב והוא נפל על הרצפה וכל החברים שלו התגודדו מעליו ואז ברחנו. זה היה העימות הפיזי היחידי. מאז עברתי המון הטרדות, אבל זו התמודדות שונה בכל סיטואציה".

בצבא היא שירתה כמדריכת קרב מגע ומשם המשיכה לקצונה. "הייתי אחראית על האזורים הקשים של ירושלים והדרום, עבדתי עם ילדים בבתי ספר וגם עם לוחמים. למדתי לקחת את כל הכלים של קרב מגע ולהתאים אותם לפי קהל היעד. אז עלה לי הרעיון של קרב מגע לנשים", היא נזכרת.

קרב מגע פותח על ידי אימי ליכטנפלד לטובת לוחמי צה"ל. הרעיון היה לתת פתרון למצב שבו לוחם נמצא בלי נשק. "מאז התחום עבר הרבה גלגולים וספג השראה מסוגים שונים של אומנויות לחימה, כמו ג'ודו, קרטה וג'וג'יטסו", מסבירה קומלוש-כספי, "הרעיון הוא למצוא פתרון תוך שניות, את נקודות התורפה הכי כואבות של היריב, כדי שנוכל לעשות מקסימום נזק במינימום זמן ולברוח".

בעבר, היא אומרת, המדריכים היו רק גברים, והם גם אלו שלימדו גם את הנשים. "מישהו סיפר לי שהוא מעביר קורס למדריכים שמלמדים בחורות, ושהם מלמדים אותן לבצע אימון כשהן על עקבים. תפסתי את הראש ואמרתי 'באמת? אני יושבת מולך עכשיו עם מיני ועקבים? ככה אתה מצייר אותנו כנשים?'".

"אז הבנתי כמה גדול המרחק בין מה שאנחנו חוות בפועל לבין איך שרואים אותנו. בזכות זה ההדרכה שלי נהייתה יותר עמוקה ומכוונת לנשים". לפני שנה וחצי היא פתחה את מועדון KAMAG, בו היא מלמדת נשים להילחם עבור עצמן. "אני מדברת שם על מה עושים אם עוקבים אחרייך, איך משתמשים בטלפון נכון, מה עושים עם ה'לא נעים לי', בכל התחומים. מה עושים אם יש חבורה ליד הבית ואנחנו צריכות לעלות הביתה, מה קורה אם אנחנו יורדות לחניון ואנחנו מפחדות. אני מצליחה לגרד את המחסומים הנשיים שאומרים 'אני לא אלימה, אני לא אלמד קרב מגע'. אני גם לא אלימה כי אני יודעת קרב מגע, אני יודעת איך להימנע ולא להגיע לאלימות כל עוד אני ערנית ויודעת מה לעשות".

"הרעיון הוא שמעבר לכלים הפיזיים אנחנו רוצות לייצר קהילה, להיות ביחד עם כאלה שעברו את אותם דברים. אני אומרת לתלמידות שלי שאם השיעור נורא טריגרי אז שייצאו רגע, ינשמו וישטפו פנים", היא מסבירה, אני לא אשאל למה אלא אם תרצי לשתף. יש פה משהו יותר מכיל. יש כאלה שהשיעורים קשים להן. יש כאלה שבוחרות לשתף במקרים שעברו, ואנחנו תומכות ומרימות והיא לא לבד".

"יש העצמה שהיא מנטלית, אבל לצד זה צריך את הכלים. אם מישהי באה ואומרת שהיא לא חזקה כמו גבר, אני אומרת: 'נכון, את לא גבר, את תשתמשי בטכניקות אחרות'"

כספי-קולומוש היא אם לילד בן 10 וילדה בת שבע, שניהם, איך לא, לומדים אומנויות לחימה. מבחינתה, כל אחת ואחד צריכים את זה. "יש העצמה שהיא מנטלית, אבל לצד זה צריך את הכלים. העצמה ללא כלים זה חוסר מודעות. אם מישהי באה ואומרת שהיא לא חזקה כמו גבר, אני אומרת 'נכון, את לא גבר, את תשתמשי בטכניקות אחרות מול יריב'. להרבה נשים קשה לשמוע את זה, הן באות לקורסים ומפחדות להכאיב אחת לשנייה, זה קטע כזה של נשים, להגיד 'אוי סליחה לא התכוונתי'. אז אני אומרת 'למה לא התכוונת? בבקשה תתכווני'. אחרת איך היא היא תבין ברחוב? ואז את פתאום שומעת באימונים נשים אומרות 'תחנקי חזק, זה לא מספיק חזק', וזה מהמם, כי השינוי הזה הוא לקחת את הטריגר ולהפוך אותו למשהו קונסטרוקטיבי".