קוראים לי אתי. אני אוהבת בעלי חיים. זה מצחיק, כי נולדתי בפולין כבת של פרוון. פולין היא מדינה קרה ובתקופה הזו לא הבנתי בכלל את הקשר בין הרג בעלי חיים למעיל פרווה.

את המשמעות הזו הבנתי לראשונה רק בגיל 39, כשצפיתי בתחקיר בטלוויזיה שבו נחשפו המתות של כלבים על ידי עמותת בעלי חיים. אני לא אשכח את הקטע בו ראו את העובד שיורה בכלבים. זוהי תמונה שנחקקה בראשי לנצח. לא יכולתי להבין איך אפשר להשתמש בשיטה כזו אכזרית כלפי בעל חיים כל כך טוב ונאמן. הבנתי שאני חייבת לפעול.

בלי לשאול או לבדוק יצאתי להפגין מול משרדי העמותה. כשהגעתי, ראיתי עוד ועוד אנשים מתאספים. התחלתי להכיר את האנשים שבהמשך הפכו לשותפים שלי למסע למען השמעת קולם של בעלי החיים.

באותה תקופה עבדתי בכלל כמזכירה אצל המעצב גדעון אוברזון, והשתמשתי בשם שלו כדי לפתוח דלתות. הצגתי את עצמי בכל מקום כאתי אלטמן מגדעון אוברזון ויצרתי קשרים כדי להשיג את מה שהייתי צריכה כדי להציל כלב או חתול. נפגשתי עם חברי כנסת והצעתי להם להעביר חוקים שיגנו על בעלי חיים, דבר שלא היה קיים אז; פניתי לסלבס שעזרו לי להרים אירועים בהתנדבות וככה גייסתי כספים לווטרינרים ומחלצים ועוררתי מודעות ציבורית. כמעט כל יום הכנסתי כתבה לאחד העיתונים, ולאט-לאט התחילו לדבר אחרת על זכויות בעלי חיים בארץ. כשיונתן גפן כתב במעריב שיר בשם "תנו לחיות לחיות", ידעתי שהביטוי הזה עומד להיות שם העמותה שלנו.

ב-1994 ראיתי שוב בטלוויזיה מאבק בין אדם לתנין והזדעזעתי. בתקופה ההיא ללכת למופעים כאלה היה סוג של אטרקציה, כמו ללכת להצגה. שוחחתי עם זואולוג, שסיפר לי שכשהופכים תנין על הגב הוא נכנס לקומה וככה בני האדם מנצחים אותו בקרבות. חשבתי לעצמי שיש מספיק אלימות בעולם ושהמראות האלה צריכים להיות מחוץ לחוק. הצלחנו וזה היה ניצחון, אבל המלחמה לא נגמרה. הפסיקות הכי חשובות מאז בנושא בעלי חיים בארץ הושגו על ידי המחלקה המשפטית של תנו לחיות לחיות: קיבלנו מעמד של גוף שמייצג את בעלי החיים, שמשמיע את קולם ויכול לפנות לבית משפט בשמם.

במשך שנים ניהלתי את מוקד החילוץ וההצלה של העמותה מהדירה שלי בתל אביב. כשמישהו היה צריך משהו שקשור לבעלי חיים, הטלפון הראשון שמרימים היה אליי, ועד היום זה ככה. אין לי אלוהים. אני אהפוך את העולם ואפנה לכל מי שיש לי את הטלפון שלו כדי להציל את החתול או הכלב או הטווס שנמצא במצוקה. פעם דפקתי על הדלת של השופט ג'ובראן בזמן שאירח אורחים לארוחת הצהריים כדי שיחתום לי על צו להוציא כלב שהיה נעול כמה ימים בדירה.

אתי אלטמן (צילום: פרטי)
"אני משפשפת את העיניים ולא מאמינה שהגענו לזה" | צילום: פרטי

"אני משתגעת כשאני רואה אנשים ברחוב מטיילים עם כלב גזעי ולא מפסיקה לדמיין את אחד מהכלבים המדהימים שלנו במקומו. אז מה אם חסרה לו רגל או עין? לא מגיע לו להיות אהוב?"

אחד החילוצים המאתגרים היה כשדיווחו לי על גמל שעלה על מוקש בדרום ולא יכול ללכת כי נכרתה לו כף הרגל. פניתי ליוסי שריד שהיה אז ח"כ ותפסתי אותו בחופשה באילת. אמרתי לו שאני צריכה מנוף כדי להרים את הגמל ואין לי כסף לשלם. שריד גייס את הסכום ואני הזמנתי מנוף שהניף מחלץ מעל שדה המוקשים. המחלץ הניח כיסוי על עיניו של הגמל הפצוע והמבועת, והמנוף הצליח להרים אותו. הבאנו וטרינר לשטח והוא רצה להרדים את הגמל, שהתברר שהיה נאקה צעירה. לא ויתרנו והזעקנו מומחה לגמלים שהסכים להעביר את הנאקה, שאחר כך קראו לה אתי, לחווה בערבה, והתקין לה פרוטזה על הרגל הפגועה. 

בשבת אחרת התקשר אזרח ואמר לי שיש ליד הכור האטומי בדימונה כלב מוזנח וחולה במצב נוראי. עזבתי את המשפחה והילדים ונסעתי לחלץ אותו. זה היה בתקופת הסכם השלום עם ירדן והחלטתי לקרוא לכלב על שמו של מלך ירדן, חשבתי שזה כבוד גדול. כמובן שזה עורר סערה גדולה. קיבלתי תגובות איומות וכל האימאמים והמנהיגים המוסלמים יצאו נגדי כי העלבתי את המלך. קיבלתי איומים על חיי. אחרי שבכיתי והתנצלתי והסברתי את עצמי,  הם סלחו לי ואפילו נהייתי חברה של האימאם.

יום אחד עניתי לטלפון ומהצד השני היה הרצל אביטן. הוא ביקש שאביא לו חתול לכלא, כי קיבל אישור לגדל אותו. הבאתי לו חתול רחוב שהיה ממש אומלל והיה זקוק לבית, והוא אהב אותו וגידל אותו. בכל יום היה מתקשר אליי ואומר 'החתול מיילל, החתול ישן, החתול אוכל'. כשהייתי יוצאת לרחוב, כל החברים של אביטן היו עושים לי כבוד.

היום יש לנו מוקד טלפוני ואינטרנטי, אמבולנסים ומחלצים מקצועיים שנוסעים בכל הארץ ומחלצים בעלי חיים, מרפאות וטרינריות שמאשפזות עשרות בעלי חיים ביום ונלחמות על כל גור חתולים בשיניים, רופאים שעומדים שעות על הרגליים ומעקרים ומסרסים חתולים וכלבים כדי לעצור את ההתרבות. אני משפשפת את העיניים ולא מאמינה שהגענו לזה. 

כשהתחלנו היינו קבוצה קטנה, הרבה אנשים לא התייחסו אלינו ברצינות בתחילת הדרך. אבל קיבלנו רוח גבית מהציבור והצלחנו להקים עמותה לתפארת. אני לא מאמינה שההתארגנות המאולתרת של כמה אנשים שלא הכירו זה את זה הפכה למפעל כל כך משמעותי ומתקדם.

אתי אלטמן (צילום: פרטי)
"אני ממוטטת ממקרה מסוים אבל מיד מגייסת כוחות לעזור למקרה הבא" | צילום: פרטי

"אני רגישה ולוקחת ללב. לפני שבע שנים הגעתי לקצה היכולת שלי. לא יכולתי להתמודד עם המראות, לא הצלחתי לישון, לא מצאתי רגע של שקט. אבחנו אותי בפוסט-טראומה"

התחושה שלי היא שהגענו למצב שתנו לחיות לחיות ממלאת את התפקיד של המדינה. כשהתחלנו, דמיינתי שכמו במעשה אגדה נצליח לשנות את המדינה ובזקנתי אחיה בישראל ידידותית לבעלי חיים. עשינו כברת דרך ארוכה מאז, אבל המלחמות נשארו אותן מלחמות. היום כשאנחנו גוף גדול, מוכר, משפיע ומשמעותי – אני מרגישה שהמאבק אמנם התקדם, אבל גם הרוע, האכזריות והניצול עשו כמה וכמה צעדים קדימה. אנחנו מנסים להאיר בחמלה ים של חושך ואטימות.

כל כלב או חתול פצוע מרסק לי את הלב. המאבק על החיים שלהם נמשך גם כשהם מבריאים מהפציעות והמחלות, כי אז מתחיל הקטע הקשה: למצוא להם בית. במיוחד שוברים לי את הלב אלה שמחכים שנים בכלובים לבית. אני משתגעת כשאני רואה אנשים ברחוב מטיילים עם פודל חום או מלטז ולא מפסיקה לדמיין את אחד מהכלבים המדהימים שלנו במקומו. אז מה אם הוא כלב גדול, או חששן, או חסרה לו רגל או עין? לא מגיע לו לישון בבית, לקבל ליטוף? להיות אהוב? כואב לי שתרבות הצריכה הביאו איתן את השיגעון הזה לקניית כלבים גזעיים. כמה שיותר "מושלם", לבן וקטן יותר טוב, הכל בשביל להעלות אותם לסטורי ולהשוויץ במותג. אני מבטיחה לכל מי שרוצה לשמוע, שכלב על כיסא גלגלים מצטלם הרבה יותר טוב מגור גזעי מפונפן.

אנשים שולחים לי תמונות וסרטונים מזעזעים בשעה 08:00 וגם בשעה 02:00 בלילה. היה כלב שדקרו אותו עם סכין בעפולה, קיבלתי וידאו מזעזע שלו מדמם ברחוב; בדימונה זוג התגרש והבעל התנקם באישה ורוצה להרוג את הכלב; בירכא שחטו פרה  באמצע הרחוב, קיבלתי וידאו מחריד בחצות ולא ישנתי כל הלילה.

אני רגישה ולוקחת ללב. לפני שבע שנים הגעתי לקצה היכולת שלי. לא יכולתי להתמודד עם המראות, לא הצלחתי לישון, לא מצאתי רגע של שקט. אבחנו אותי בפוסט-טראומה. הלכתי לפסיכיאטרית כי הרגשתי שאני משתגעת. היו לי דפיקות לב, חלמתי על בעלי חיים. היום אני מטופלת בתרופות וזה מקל קצת. תמיד נשאר הדרייב לעזור לבעלי החיים. אני ממוטטת ממקרה מסוים אבל מיד מגייסת כוחות לעזור לכלב הבא.

קוראים לי אתי, ואני לא מוותרת וממשיכה לבקש מבני האדם: תנו לחיות לחיות.