View this post on Instagram
כשהייתי בת ארבע ניגש אליי באמצע הרחוב במולדובה, שם גדלתי, ילד קטן, ואמר לי: "אין לך אמא. אמא שלך מתה!". אני זוכרת את תווי הפנים שלו, את המבט החודר והלא מהוסס. לא הבנתי למה הוא אומר את זה. "יש לי אמא! אני גרה עם אמא שלי!" צעקתי ורצתי הביתה בבכי. פתחתי את הדלת ושאלתי את אמא למה הילד אמר לי את זה. אמא לקחה אותי לסלון, הושיבה אותי על הברכיים וסיפרה לי את האמת.
זה נכון, היא אמרה, היא לא אמא שלי, היא בעצם אחותי הגדולה, המבוגרת ממני ב-18 שנים. אמא שלנו נפטרה מסרטן כשהייתי בת שמונה חודשים. תקופה קצרה מאוד אחרי מותה אבי התחתן מחדש. בהתחלה גרנו אני ואחי, שגדול ממני בשמונה שנים, עם אבא והמשפחה החדשה שלו. הייתי מאוד מחוברת לאבא שלי והיה לנו קשר מיוחד, אבל איבדתי גם אותו, ולא בגלל שהוא נפטר.
לאבא היה מפעל גדול במולדובה, והוא רוב הזמן היה בנסיעות עבודה בכל העולם. ממש כמו בסיפור סינדרלה, האישה החדשה של אבי הייתה קונה בכסף של אבא שלי בגדים וצעצועים לבת שלה, שהייתה מבוגרת ממני בשנתיים, ואני הייתי לובשת בגדים בלויים של בתה ומשחקת בצעצועים שבורים. אני והבת היינו הולכות לשני גנים צמודים - אשתו של אבא הייתה מארגנת את הבת שלה ומביאה אותה לגן, ואני הייתי מחכה לאמא שלי/אחותי הגדולה שתבוא לארגן אותי לגן.
יום אחד אשתו של אבא יצאה מהבית והשאירה אותי ואת אחי שעות רבות בחוץ, בחושך, לבד, ללא אוכל וללא השגחה. הלכנו לאמא שלה הביתה, אבל היא היא גירשה אותנו בצרחות שאנחנו יתומים מסריחים. אמא שלי/אחותי הגדולה, שהייתה כבר בת עשרים, לקחה אותנו לגור אצלה, ואבא לא התווכח. בהתחלה הוא היה מגיע לביקורים קצרים עם ממתקים והייתי מחכה לזה. ככל שהשנים עברו הקשר ניתק, כי אשתו לא הסכימה שיפגוש אותנו. כל ערב התפללתי שאבא יחזור.
אבא בחר במשפחה החדשה ואני ואחיי נשארנו בלי אמא ובלי אבא. כל הצד של אבא ניתק איתנו קשר. עם אבא הלך גם הכסף, ואנחנו נאלצנו לחיות בקושי רב. אמא שלי/אחותי הגדולה עזבה הכל כדי לגדל אותנו. בשלב כלשהו אבא והמשפחה החדשה שלו עברו לגור בבלארוס, ואנחנו עזבנו לישראל.
הסתובבתי והלב שלי קפא. זה היה הוא
לפני כמה שנים נתקלתי במקרה בפרופיל אינסטגרם של בת דודתי מצד אבא. ביקשתי ממנה את המספר של אבא שלי, אבל היא לא הסכימה לתת לי ואמרה שזה יעשה בלאגן בגלל אשתו. החלטתי לטוס לבלארוס, בלי ממש לדעת לאן. כתבתי לבת הדוד שאני באה.
טסתי למדינה שעזבתי בגיל 12 ולא ביקרתי בה מאז. טסתי למשפחה שעזבה אותי, בתקווה לפגוש את אבא שלי שכל השנים חיכיתי שיבוא. בשנים שעברו המשפחה הזו כאילו שכחה מקיומי: לא שמעתי מהם ברכה ליום הולדת, איש לא שאל לשלומי או תהה האם אני חיה בכלל או מה עלה בגורלי. הופתעתי לגלות שהדוד שלי חיכה לי בשדה התעופה, והמשפחה שלו מאוד שמחה לראות אותי - אבל הם עדכנו אותי שהסיכוי שאפגוש את אבא שלי הוא קלוש, בגלל המשפחה החדשה שלו.
View this post on Instagram
נסענו לבית של הדוד, ואיך שנכנסנו עלו בי הזכרונות. הייתי פה בפעם האחרונה לפני המון שנים, אבל הכל נשאר בדיוק כמו שזכרתי. אמא שלי/אחותי הגדולה התקשרה מהארץ לשאול מה שלומי, ותוך כדי שאני מדברת איתה היה צלצול בדלת. באיזה שהוא שלב הרגשתי שמישהו עומד מאחוריי. הסתובבתי והלב שלי קפא: זה היה הוא! אבא שלי! הוא הגיע למרות הכל!
אני לא יודעת איך לא פרצתי בבכי וקפצתי עליו לחבק אותו. במקום זה רק בלעתי את הגוש שהיה לי בגרון וניגשתי להגיד שלום לאדם שלפני שנים ריסק את הלב לילדה קטנה. הוא ניגש אליי וחיבק אותי חזק. הריח שלו היה כל כך מוכר וכל כך זר. הוא לא השתנה, זכרתי אותו בדיוק ככה. הוא אמר לי "שלום, בת שלי", ושאל על העגיל באף שלי. "תודה, כבר חינכו אותי", חייכתי אליו בקרירות. הדוד שלי הבחין במתיחות בחדר והזמין אותנו למטבח. התיישבנו סביב השולחן.
אבא אמר שהוא שמח לראות איך גדלתי, התפתחתי והפכתי להיות האישה שאני היום. כשאמרתי לו שהחיים הכריחו אותי, הוא השפיל מבט, לקח נשימה עמוקה ואמר "את חכמה, ילדה שלי. את מבינה הכל". ברור שלא הבנתי כלום. לא הבנתי איך אפשר להשאיר ילדים שהרגע איבדו את אמא שלהם, אבל כנראה שזה לא משהו שניתן להבין בכלל, רק לקבל.
ידענו שזו הפגישה האחרונה שלנו
דיברנו כמה שעות ובזמן הזה הטלפון של אבא צלצל 100 פעם. התקשרו אליו מהבית - פעם אשתו, פעם הילדה שלה, פעם הילדה המשותפת. הוא תמיד ענה להן אותו הדבר: "בסדר, עוד מעט אבוא. אין צורך להתקשר כל עשר דקות". ראיתי שקשה לו, שהוא נקרע: מצד אחד רצה להישאר עוד קצת איתי, מצד שני משכו אותו בחזרה הביתה.
אחרי שהוא הלך נסגרתי בחדר ופרצתי בבכי. אלה היו דמעות של שמחה. בערב ההוא קיבלתי את אבא שלי שוב. בפעם הראשונה הרגשתי את החרטה ואת הרצון שלו להיות חלק מהחיים שלי.
כמה ימים לפני הטיסה שלי בחזרה הוחלט לעשות ארוחת ערב עם כל המשפחה של הדוד שלי ועם אבא. אבא ישב לידי, דיברנו והתחבקנו כאילו זה תמיד היה כך, כאילו הוא תמיד היה שם. הרגשתי בפעם הראשונה בחיי ילדה קטנה, הילדה של אבא. כשנפרדנו הוא אמר כמה אני מדהימה וחיבק אותי בחוזקה. כל אחד התקדם לכיוון שלו. אחרי כמה צעדים הסתכלתי לאחור וראיתי גם את אבא מביט לאחור. העיניים שלנו נפגשו. ידענו כבר אז שזו הפגישה האחרונה שלנו.
למרות הכאב הגדול, החלטתי להותיר את זה מאחור ולקבל את אבא שלי כפי שהוא. חזרתי לארץ והמשכנו לשמור על קשר. לצערי, אבא נפטר בגלל סיבוך של שבר ביד. הצלחתי להגיע אליו יום למחרת הניתוח, אך לא הספקתי להיפרד ממנו.
View this post on Instagram
קשה להאמין שהסיפור שלי אמיתי ולא תסריט של סרט, אבל בשבילי זה סיפור אהבה הכי עצמתי שיש – כזה שבונה אותך ועושה אותך מי שאת. לאורך כל חיי ניסיתי להיות הכי טובה בהכל. רדפתי אחרי ההצלחה. אני מניחה שרק רציתי להוכיח לאבא שאני שווה ושהוא יצטער שעזב. היום אני מרגישה שהצלחתי לקבל את כל הסיפור שלי, לסלוח לאבא ולהמשיך בחיים שלי באהבה והודיה על מה שיש לי.
אני יודעת שבשביל להצליח צריך לעשות ולא לפחד. אם לא הייתי כל הזמן בהתפתחות אישית, הייתי עדיין בחרדת נטישה שהשפיעה עליי ועל מערכות היחסים שלי במהלך כל חיי - ולא הייתי נשואה באושר לגבר החלומות שלי. לא האמנתי שמגיע לי, שאני ראויה, הייתי הקרבן, ועד שאני לא השתניתי שום דבר לא השתנה.
הכאב שנמצא עמוק בלב שלי בטח יישאר שם לנצח, אבל זה היה השיעור שלי והייתי צריכה לעבור אותו. אני מאושרת ואסירת תודה על כל מה שקרה. זכיתי במשפחה אוהבת וערכים מדהימים, אני יודעת מאיפה באתי ולאן פניי מועדות.