לפני כמה שבועות ישבתי עם חברה וסיפרתי לה על ההכנות לקראת צעדת השרמוטות בירושלים שתתקיים מחר (יום ו'). גם ממנה הגיעה השאלה הקבועה: "אבל למה דווקא ירושלים? הרי הצעדה בתל אביב הייתה ממש לא מזמן. וירושלים היא עיר נורא מורכבת". אחרי כמה שניות של שקט היא הוסיפה, כמו שרבים חושבים, "זו לא קצת פרובוקציה?".
אז למה צעדת השרמוטות דווקא בירושלים? הרי היוזמה התחילה בכלל בקנדה לפני שש שנים, כשקצין משטרה מקומי אמר בהרצאה בפני סטודנטים למשפטים מאוניברסיטת טורונטו ש"נשים צריכות להימנע מלהתלבש כמו שרמוטות (sluts) כדי שלא יהפכו לקורבנות של אלימות מינית". שבוע לאחר מכן התכנסו 3,000 מפגינות ומפגינים ומחו על האמירה הזו שמייצגת את תרבות האונס והאשמת הקורבן.
דפוס החשיבה הזה קיים לצערנו בכל העולם המערבי, וגם כאן בישראל. גם ב-2017 הממסד והחברה נוטים להיטיב עם התוקפים ולהאשים את הקורבנות שהן "הביאו את זה על עצמן". רק תחשבו על המקרה האחרון שפורסם בתקשורת של ארבעת הגברים שאנסו נערה בת 17 בהרצליה, במסגרתו הוחלט בשבוע שעבר לשחרר את ארבעת הגברים לביתם רק בגלל שהקורבן לא מסוגלת לערוך איתם עימות. אז מה אם הם הואשמו שאנסו וסיממו בזה אחר זה צעירה בת 17? או שהגרסה שלה נמצאה עקבית ואמינה? הרי הכל זה לכאורה.
חייבות לצעוד בעיר שדורשת מנשים להתכסות
כל אחת ואחת יודעת איך זה מרגיש כששופטים אותך לפי עד כמה את מחצינה או לא מחצינה מספיק את המיניות שלך, איך בכל מקום את עלולה "לזכות" לקריאות לא נעימות, מבטים ואולי גם נגיעות, עד כמה זה לא משנה איך תתלבשי, מה תגידי או איך תנהגי – אם יעשו לך משהו יהיה מי שיאמר שזו אשמתך. אל מול כל אלה – אנחנו מקיימות את צעדת השרמוטות.
הבעיה היא שהדברים האלה קורים בכל מקום. בכל חברה, שכונה, עדה ומגזר. וזה מביא אותי בדיוק לנקודה של "למה דווקא בירושלים". אז קודם כל, אנחנו צועדות בירושלים כי זו עיר הבירה של המדינה. כי יושבים בה כל מוסדות הממשל ומקבלי ההחלטות שישפיעו על כל אחת ואחד מאיתנו. המחוקקים, המבצעים והשופטים שנדמה שזה פשוט לא מספיק חשוב להם.
אנחנו צועדות כי הרעיון שכל אישה יכולה ללבוש מה שהיא רוצה ועדיין לאף אחד אין זכות לגעת בה - אינו שמור רק למעוזיה הליברליים של תל אביב. זה זכותן של נשים חילוניות, דתיות, יהודיות, ערביות, סטרייטיות, לסביות וטרנסג'נדיות כאחת. מכל גזע או מוצא. שכונה, עיר ומקום לידה. כן, גם בירושלים. והאמת שבמיוחד בירושלים - המיקרוקוסמוס של החברה הישראלית.
אני צועדת כי בזמן שעמדתי במחאת החצאיות של היועצות הפרלמנטריות בכנסת, במשך לא פחות מחמש שעות בקור המקפיא של דצמבר בירושלים, חבר כנסת שחשוד בהטרדה מינית נכנס בלא מפריע. אני צועדת כי ביום שאחרי מחאת החצאיות, אחת מעובדות מזנון הכנסת הראתה לי שגם היא הגיעה עם חצאית למקום העבודה בתור הזדהות, כי המאבק של נשים על גופן הוא המאבק של כולן. אנחנו צועדות, דווקא בירושלים, כי אפילו בכנסת ישראל עדיף להיות חשוד בהטרדה מינית מאשר אישה עם חצאית.
איננו צועדות כדי לעורר פרובוקציות שלא מובילות לשום דבר. אנחנו צועדות במחאה. אנחנו צועדות כי במצב של היום, זה לא מספיק להיות "די פמיניסט", כמו שאמר ראש הממשלה נתניהו. המצב מחייב אותנו לפעול. בעיקר בעיר שבחלקה מבקשת מנשים להתכסות ובחלקה אחרת מבקשת מהן לחשוף, מעבירה אותן לסוף האוטובוס או מחקת את הפנים שלהן משלטי חוצות. באותה עיר שהבעת סולידריות עם הקהילה הלהט"בית עלתה לנערה בת 16 בחייה.
אנחנו גם צועדות משום כישלונה של מערכת המשפט בהגנה על נפגעות אלימות מינית, גזרי הדין המגוחכים הנפסקים למורשעים וחוסר התפקוד של מערכת האכיפה בהגנה על חייהן של נשים. אנחנו צועדות בגלל אמירות סקסיסטיות של נבחרי ציבור, התנהגויות מיניות אלימות של בכירים שאינם משלמים על כך את הדין ואווירה ציבורית אלימה וסקסיסטית שחודרת לתוך חוויית החיים של כל אחת ואחת.
אנחנו צועדות על כך שגם בשנת 2017 ילדות, נערות ונשים עדיין נתפסות כאשמות באלימות המינית שהן עצמן חוות. ועל הדבר הזה ראוי למחות בכל שנה ובכל עיר, עד שנצליח לשנות את זה.