גדלתי ביבנה לאמא שגדלה בבית חרדי, יצאה בשאלה והתחתנה עם גבר חילוני ואתאיסט. אחיי ואני גדלנו בבית מאוד מגוון: מצד אחד ניהלנו אורח חיים מסורתי, ערכנו קידוש, שמרנו שבת וכשרות, ומצד שני הבית היה מאוד ליברלי. הוריי חשפו אותנו לתרבות עשירה, להשפעות רוחניות ואמנותיות ולאידיאולוגיה פוליטית שמאלנית. היה מקום לכל הדעות והייתה קבלה והכלה של כולם.

כשהייתי בת 15 הוריי התגרשו. בעקבות המשבר המשפחתי הזה, אחי הגדול חזר בתשובה. הרגשתי שהוא עבר שינוי ממשי, כאילו הפך לאדם אחר שצריך להכיר מחדש ולהסתגל אליו. הוא הרגיש ש"ראה את האור" וחש צורך להטיף לנו בכל הזדמנות, מה שהקשה על היחסים בינינו. הייתה לי קשה גם העובדה שלא יכולתי לחבק או לגעת בו; כשהוא התחתן ויכולתי לחבק את אשתו, הרגשתי שזה קצת כמו לחבק אותו, וזה עזר.

"אחי הגדול חזר בתשובה. הרגשתי שהוא הפך לאדם אחר שצריך להכיר מחדש. הוא הרגיש ש'ראה את האור' וחש צורך להטיף לנו בכל הזדמנות"

גם אנחנו עברנו תהליך מאוד ארוך כדי להבין איך להתמודד איתו. היו לנו שיחות טעונות אבל השתדלנו לא להגיע איתו למצבים של קונפליקט, בעיקר בנושאים פוליטיים. במקביל ברחתי לעיסוק במחול, שהפך למשפחה השניה והיציבה שלי. הבנתי מדוע אחי ברח למקום שנתן לו בית וביטחון.

כחמש שנים לאחר מכן גם בעלה של אחותי הגדולה חזר בתשובה. אחותי לא חזרה בתשובה, אבל בזכות האהבה הגדולה שלהם והרצון לשמור על התא המשפחתי הם הסכימו לנהל אורח חיים ובית חרדי. אני חושבת שדווקא הפער הזה בין העולמות שיפר את הזוגיות שלהם ועשה אותה יותר מכילה ומכבדת. יש להם ארבעה ילדים, אחותי לבושה כמו חילונית והילדים שלה לבושים כמו חב"דניקים ולומדים בישיבות. היא לא הולכת לבית כנסת אלא יותר שומרת מצוות קונספטואלית, והם חיים בקהילה מעורבת. העובדה שהיא פסיכולוגית ומחוברת לשני הצדדים מאפשרת לה לתווך גם בתוך המשפחה שלנו. 

בשלב כלשהו הבנתי שבגרמניה יש לי יותר אפשרויות להתפתח בקריירה ובלימודים, ועברתי לחיות ולעבוד שם. הצלחתי וזכיתי במלגות, בפרסים ובהכרה, הרגשתי שבתחום הקריירה השגתי מה שרציתי – אבל הייתי בודדה. הגעתי לשלב בחיים שרציתי להקים משפחה. ואז הכרתי דרך חברים משותפים את פלוריאן. היום יש לנו ילד משותף ועוד אחד בדרך. לבן שלנו קראנו לוי, שזה שם מאוד יהודי עם שורשים מסורתיים. פלורין מדבר איתו בגרמנית ואני מדברת איתו בעברית. אנחנו נפגשים הרבה עם המשפחה ומגיעים לארץ לחגים.

אני לא בטוחה שהמשפחה שלי קיוותה שאקים משפחה דווקא בגרמניה. לאמא שלי היה הכי קשה להתמודד עם זה, אחרי הכל היא אישה מאמינה ומסורתית. היא העלתה שאלות כל הזמן, כמו איך נגדל את הילדים, האם הם ידברו עברית, האם היא תצליח להתחבר לנכד שלה? גם אחרי שנתיים שפלוריאן ואני יחד, היא עדיין חוששת שזה לא יעבוד בינינו.

>> בעלה של טל חזר בתשובה: "ככל שהוא רצה לשמור - אני רציתי לכפור"

לחרדיות אין בכלל חברות חילוניות

החיבור המשפחתי בין חילונים לדתיים עובר כחוט השני במהלך החיים שלי, ויש בי צורך ליצור קשר עם העולם החרדי מסביבי. ביצירה שלי "עטרה" ראיינתי נשים חרדיות ונחשפתי להתמודדויות שלהן. גיליתי שהן מאוד שמחות לדבר על הנושאים שבינו לבינה, על תהליך ההתאהבות, על הצורך להיות בזוגיות ולהיות נאהבת.

שאלתי את הנשים החרדיות אם יש להן חברות חילוניות, וכמעט כולן ענו שאין להן בכלל קשר עם חילונים. האחיינית הדתיה שלי תיארה זאת בקצרה בשיא תקופת הקורונה: "כשאני עולה על האוטובוס אני משתדלת לשבת לבד, כי אני יודעת שאנשים מסתכלים עליי וחושבים שאני דוסית שעלולה להדביק אותם בקורונה". זה אישש את החשיבה שלי שיש דעות קדומות, כי אנשים מבחוץ לא מכירים ופוחדים להתקרב. בסוף תהליך היצירה חשתי שזכיתי להתבונן על העולם משני צדי המתרס ולהבין יותר טוב את המציאות המורכבת שאנו חיים בה.

תהליך העבודה הזה היה תיקון עבורי, והיצירה הזו קרבה אותי למשפחה שלי וגרמה לי להבין את המקום שלי כיהודייה. לא רק בגלל שאני מיעוט במדינה זרה או כי נולדתי למשפחה יהודית, אלא התחברתי באופן עמוק מבפנים לתרבות ולמסורת. למרבה האירוניה, לא הייתי עוברת את התהליך הזה אם הייתי חיה בישראל.  

"סיגלנו לעצמנו דרכי תקשורת שמכילים את הצרכים של כולם, למשל, יש לנו שתי קבוצות וואטסאפ משפחתיות: כשרה ולא כשרה"

המשפחה שלי עברה עליות ומורדות בדרך להבנה איך לחיות חיים מעורבים, משותפים ומכבדים. עם השנים סיגלנו לעצמנו דרכי תקשורת שמכילים את הצרכים של כולם, למשל, יש לנו שתי קבוצות וואטסאפ משפחתיות: כשרה ולא כשרה. אנחנו ממעטים לשוחח על פוליטיקה בקרב המשפחה המורחבת כי ברור לנו שישנה אי ההסכמה, אבל למדנו לקבל את השוני. כשאנחנו נפגשים אנחנו משתדלים לא להעלות נושאי שיחה מתריסים ודואגים שיהיה אוכל כשר שמתאים לכולם.

אני מכירה משפחות שנאלצות להתמודד עם השוני והפער כאשר אחד האחים חוזר בתשובה, ולצערי יש משפחות שמתפרקות. אני חושבת שהדרך היא אימון בסובלנות, קבלת האחר והבנה שגם אם לא נצליח להבין לגמרי את הצד השני אנחנו עדיין יכולים להיות בקשר, כמו במקרה של המשפחה שלי. ישנם צפרדעים שצריך לבלוע, אבל כשאוהבים קצת יותר קל לעשות את זה.

 

הכותבת, רעות שמש, היא רקדנית וכוריאוגרפית. המופע 'עטרה' יעלה היום (רביעי 10/8/22) במרכז סוזן דלל במסגרת פסטיבל ת"א דאנס