"נולדתי בניו ג'רזי, לאמא שלא יכלה לגדל אותי, ובגיל חמישה חודשים אימצה אותי משפחה שמעולם לא הסתירה ממני את העובדה שאני מאומצת". כך פותחת יהודית סידיקמן (51), אמא לחמישה ילדים בני 29-22, את סיפור חייה מלאי התהפוכות. "הזהות שלי הייתה מאז ומתמיד יהודית. המשפחה שבה גדלתי הייתה פעילה מאוד בתנועה הרפורמית, הלכתי פעמיים בשבוע לבית ספר יהודי והאהבה שלי לישראל התחילה בכיתה א' - הייתה לנו פעילות בכיתה שהמחישה מה זה לחיות בקיבוץ, והבנתי שזה המקום שארצה לחיות בו. ידעתי שהאמא הביולוגית שלי יהודייה, והרגשתי שההיסטוריה שלי קשורה בהיסטוריה של הארץ. בגלל שלא הייתה לי שייכות אחרת, בחרתי את היהדות כשורשים שלי". 

אבל השייכות הזו גבתה ממנה מחיר כבד בשל טראומה מתמשכת שחוותה ושעיצבה את חייה. חזן בית הכנסת, שהיה מבוגר ממנה ב-15 שנה, אנס אותה מגיל 12 במשך שש שנים. "לא קראתי לזה אונס, עד שהבת שלי הגיעה לגיל 12, ובמקביל למדתי באחד הקורסים שלקחתי שלפי החוק, לשכב עם ילדה בת 12 זה אונס, גם אם היא לא מתנגדת. במשך שנים בכלל לא הבנתי שזה היה לא בסדר. זה היה 'הסוד שלנו', הוא היה מאוד חתיך, עם קול מדהים, והרגשתי מיוחדת שהוא מתעניין בי. גם כשזה הסתיים, זה היה כי התחלתי ללמוד באוניברסיטה רחוקה, וזה היה כמו בני זוג רגילים שנפרדים. רק עכשיו, כשיש לי ילדים בגיל שלו, אני מבינה כמה זה חולני. הוא גנב לי את הילדות, ביום אחד הפכתי מבת 12 לבת 20. זה הרס לי את ההתפתחות המינית - בני גילי לא הבינו את היצור המיני שהייתי. לא היה לי 'לא', היה לי 'למה לא', שכבתי עם כל אחד שרצה, בלי להבין שזה לא בסדר. לא הכרתי משהו אחר. כשהייתי בת 15 ההורים שלי שמעו שמועות על החזן, שאלו אותי אם אני יודעת משהו על זה, ואני הכחשתי, כדי להגן עליו".

 יהודית סידיקמן (יח``צ: "אל הלב")
יהודית סידיקמן | יח``צ: "אל הלב"

אי אפשר לנפח כלי זכוכית בלי לעבור באש

גם היום, 40 שנה אחרי, יהודית לא מצליחה להגדיר במדויק את תחושותיה כלפי הגבר שגזל ממנה את ילדותה והכתיב את מסלול חייה. "אני מרחמת עליו, הוא בנאדם חולה. כל החיים שלו לא תקינים, אני יודעת שאני לא הילדה היחידה שהוא עשה לה את זה. אני גם כועסת עליו, כמובן, אבל אני כל כך שלמה ומאושרת עם מי שאני היום, ואני יודעת שלא הייתי האישה שאני היום לולא הייתי עוברת את מה שעברתי. אי אפשר ליצור משהו יפה במתכת או לנפח כלי יפה של זכוכית בלי לעבור באש, וזה בדיוק מה שקרה לי". 

ואכן, לאורך שנים החיים של יהודית היו חיים של שריפה, של כאב ושל סכנה עצומה. "חייתי בבלבול נוראי. ידעתי שאני חכמה וראויה, אבל מצד שני שכבתי עם כל אחד בשביל ג'וינט. עד שיום אחד 'חבר' שלי ניסה לסרסר אותי למישהו אחר, וידעתי שאני עומדת על קו שאם אני אחצה אותו אולי לא אצליח לחזור. הוא נתן לי לדבר איתו בטלפון, והבחור ההוא, שלא הכרתי, דיבר אלי כל כך בגסות. באותו רגע הבנתי מה קורה לי, ותפסתי את עצמי בידיים. התחלתי להתחזק, ללמוד יותר על היהדות והתחברתי לרב אורתודוקסי. למדתי ממנו על שמירת נגיעה, וזה משהו שהציל אותי מעצמי ומכל הטירוף הזה שחייתי בו. הרגשתי שמקבלים אותי לעולם נקי, טהור, רחוק כל כך מכל מה שעברתי. באמצע השבוע הייתי עדיין יוצאת למסיבות, מעשנת, שותה ועושה הכל חוץ מסקס, גם כי נמאס לי וגם כי שמרתי נגיעה, והפיצול הזה היה קשה לי.

 יהודית סידיקמן (יח``צ: "אל הלב")
יהודית סידיקמן | יח``צ: "אל הלב"
 

הגנה עצמית במובן הרחב שלה

"תוך כדי ההתחזקות עליתי לארץ, די מהר הכרתי את בעלי ונכנסתי להיריון - אני חושבת שכבר בערב החתונה שלנו הריתי. באותה תקופה כבר הייתי חרדית ממש, גרנו בירושלים בסנהדריה ואז ברובע היהודי, ומשם עברנו לגוש עציון, לאפרת. תשע שנים אחרי שהתחתנו, עם חמישה ילדים, הבנתי שאנחנו לא צריכים להיות ביחד יותר. בדיעבד, אם היו לי את הכלים שיש לי היום, אני מניחה שהייתי יודעת שהוא לא מתאים לי". 

כבר במהלך נישואיה מצאה יהודית חרך קטן, פתח שדרכו יצאה לחייה החדשים. "עוד לפני שהתגרשתי, התחלתי להתאמן בג'ודו, וזה משהו שהציל את חיי. התחברתי מחדש לגוף שלי, אחרי שבמשך שנים הייתי חייבת להתנתק ממנו כדי לשמור על עצמי שפויה, קיבלתי כוחות, הרגשתי שסוף סוף יש משהו שאני טובה בו. זה פיתח אצלי עצמאות, וממש לקחתי את עצמי ובניתי את עצמי מהתחלה. דרך הג'ודו הגעתי לקורס הגנה עצמית ונהייתי מדריכה. יחד עם ג'יל בייקר-שיינס, שלמדה איתי הגנה עצמית בסמינר הדרכה שהגעתי אליו בארה"ב, פיתחתי את השיטה שלנו, 'אל הלב', שהיא השליחות שלי. אני לא רוצה שאף נערה תגיע למצבים שאני הייתי בהם, וזה ממש לא רק הגנה עצמית מול תוקף זר ברחוב חשוך - זו הגנה עצמית במובן הרחב שלה, של להכיר בכוחות וברצונות שלך ולא לתת לאף אחד להכריח אותך לעשות דברים שאת לא רוצה גם בלי אלימות פיזית, או להעמיד אותך במצבים שאת לא רוצה להיות בהם". 

"אל הלב" עוסקת בחיזוק והעצמה באמצעות חינוך ולימוד הגנה עצמית, ולא מיועדת רק לנשים. "השיטה שלנו מבוססת על חמישה עקרונות: לחשוב (האם טוב לי, האם רע לי, האם אני בסכנה?), לצעוק (או להשתמש במילים שיבהירו שאנחנו לא מעוניינים, לברוח (שזו האופציה העדיפה, אם אפשר), להגן (פיזית) ולא פחות חשוב - לספר. העיקרון החמישי הוא הסיבה שאני מוציאה את הסיפור האישי שלי לאור. אם אנחנו לא נתקן את אשמת הקורבן, אם לא נוקיע את השיפוט כלפי נשים שהותקפו - זה לא יסתיים. חוסר היכולת שלנו כחברה להכיל סיפורים כאלה רק משרת את התוקפים, ואף אחד לא מפריע להם. מגיע לקורבנות לקבל חיבוק, תמיכה, שיאמינו להם ולהן. זו הקהילה שאני רוצה לחיות בתוכה".

 יהודית סידיקמן (יח``צ: "אל הלב")
יהודית סידיקמן | יח``צ: "אל הלב"
 

לא יוצאת בשאלה, חוזרת לאמצע

לצד העיסוק הלא שגרתי שלה, ודאי בנוף הדתי שבו היא חיה, יהודית שברה מוסכמה נוספת, וכיום היא חיה עם בת זוג. "לא יצאתי בשאלה, אני מגדירה את עצמי כחוזרת לאמצע. אני מוכנה להתפלל בכל מקום שהוא יקשיב, אבל אני דתייה - אני שומרת שבת, שומרת כשרות, ויש לי קשר טוב עם הקדוש ברוך הוא. אני עדיין גרה באפרת, בבית שבו התגוררתי עם בעלי לשעבר, עם בת זוגי. "כבר בתיכון ידעתי שאני לסבית, אבל הגדרתי את עצמי כביסקסואלית. ממילא כל המיניות שלי הייתה מעורערת ולא מוגדרת, ומתישהו בזמן הנישואים הבנתי שאני לסבית שבחרה לחיות כסטרייטית. קיוויתי והאמנתי שאם אהיה מספיק אדוקה, אתפלל חזק ואקיים את כל המצוות, השם ייקח את זה ממני. כשהתגרשתי, לקחתי בחשבון שאהיה בודדה כל חיי, כי איפה אמצא מישהי שהיא לסבית ודתייה? ידעתי שלא אסתיר את זה, אני בנאדם פתוח וגלוי ואני לא מוכנה לחיות בשקר. אני אחת הדתיות הראשונות שיצאה מהארון, 'בת קול' (ארגון לסביות דתיות; ר.ש) פחות או יותר נולד בסלון שלי. הילדים שלי שילמו, כמובן, מחיר גדול, ועברו תקופה לא פשוטה בבית הספר - אבל גם את זה עברנו. 

"הסביבה שלי מקבלת אותי. יש כאלה שלא מדברים איתי, אבל זה מלכתחילה לא הפסד גדול. יש לי את החברים שלי, שתמיד תמכו בי והם אנשים נפלאים. שמעתי יותר מפעם אחת שמישהו פתאום הבין שאני 'הלסבית של אפרת' ואמר לי: שמענו עלייך! בגלל זה עברנו לכאן, כדי שהילדים שלנו יגדלו במקום פתוח!'. אני מרגישה שאני בכל קבוצת מיעוט אפשרית - דתייה, מתנחלת, לסבית, שמאלנית - רק חסר לי להיות שחורה. איך זה מתיישב עם זה שאני חיה בהתנחלות? אני מאמינה שיהודי אמור להיות בכל מקום בעולם, אבל גם פלסטיני. כשרק יצאתי מהארון, אמרו לי שאולי כדאי שאשקול לעבור לתל אביב. ואני אמרתי: זה כמו שיגידו לי לבחור אם לכרות את יד ימין או את יד שמאל. אמרתי למנהל בבית הספר של הילדים שלי שיש דברים שאפשר לבחור ויש דברים שלא, ואני לא בוחרת את המיניות שלי, אבל כן בוחרת שהם יקבלו חינוך דתי - ושוב, למרות המחיר שהם שילמו, אני חושבת שטוב שנשארנו כאן, בקהילה הזו, ואני מאושרת בכל מה שעשיתי. 

"אם כל מה שעברתי היה מציל אדם אחד - זה היה שווה, ואני כבר יודעת שהצלתי יותר מאדם אחד. כל פעם שאני שומעת סיפור של בוגר או בוגרת שלנו שהצילו את עצמם מסיטואציה מסוכנת, אני מרגישה שכל כאב שלי, כל דמעה - היו שווים".